1940 ימים שגלעד מוחזק בשבי. 1940 ימים בהם הוא לא ראה אור יום, סגור במקום חשוך, סגור, לבדו. אין לו שליטה על כלום, לא על מה שהוא עושה, לא על האנשים שאיתם נפגש, לא על סדר היום שלא ובטח שלא על האוכל שהוא אוכל.

עכשיו, כשהוא סוף סוף חוזר, אחרי 1940 ימים בשבי, אחרי כמעט חמש וחצי שנים, הוא יוכל להרוויח את השליטה הזאת חזרה. לאט לאט הוא ישלוט בכל מה שלנו נראה כל כל בסיסי, עד שהשליטה המלאה תושג.

אני לא יכולה שלא להרגיש אשמה, שבזמן שהוא היה שם, בלי יכולת בסיסית לעשות את כל הדברים הלגיטימים הללו, אני הייתי כאן, חופשיה לעשות כל העולה על רוחי, והתעסקתי רק בזה. במה שנכנס לי לפה ובמה שלא, בכמה כושר עשיתי, בכמה ירדתי, בכמה עליתי, בכמה שהפנים שלי שמנו ובכמה שהפנים שלי התנפחו.

אני לא יכולה שלא להרגיש אשמה שגם את זה, החזרה של גלעד הביתה, אני מצליחה איכשהוא לקשר לשליטה שלי בעצמי, בגוף שלי, בחופש שלי- החופש שכל כך שונה בהגדרה מהחופש שלו.

אני לא יכולה שלא להרגיש אשמה, שהבטחתי לעצמי שמחר, כשאני אראה אותו חוזר הביתה, לישראל, ומחבק את ההורים שלו ואת המשפחה שלו, אני אתחיל את ההתחלה שלי, אני אתחיל את המסע שלי בהחזרת השליטה שלי על הגוף שלי.

אני לא יכולה שלא להרגיש אשמה, שדבר כזה טהור ויפה שיקרה מחר, שאין לו שום קשר שלא הכי קטן אלי, אני מצליחה להפוך למשהו שהוא גם שלי. כי אני רואה קווי דמיון בינינו- ביני לבין גלעד. לגלעד לא היו הרבה חברים בתיכון, בצבא, בחיים... הוא היה (ועדיין ככל הנראה) בן אדם מאד סגור, שלא נפתח לאף אחד, שלא חושף את מחשבותיו או את הרגשותיו לגבי שום דבר. בן אדם עם עולם פנימי מאד עשיר שלא חושף יותר מדי מהסיבות האישיות שלו. כך העידו עליו כולם, כל מי שהכיר אותו.

אני מקווה שמחר יהיה יום היסטורי לחיוב, שהחזרה שלו תביא רק טוב לכולנו, ובעיקר לו ולמשפחתו.

Feel my body's intentions

No mind can destroy

As it rises and leaves me numb

Feel the wind as it's blowing

I soon will be going

On my own