התחיל כסתם יום רגיל.

קמתי בבוקר והחלטתי שהיום אני צמה  ועושה הרבה ספורט, כדי לרדת עד מחר 1.5 ק"ג. זה אפשרי, חשבתי לעצמי, יש לי כוח רצון ואני מסוגלת לכל דבר שעולה על רוחי. ובאותה נשימה פתחתי את המגירה ושמתי לעצמי קעירה של גרנולה עם חלב.

"אני לא אחזיק יום שלם של ספורט על אוויר. אני חייבת 200-300 קלוריות כדי לקבל קצת כוח, ואחרי זה אני אשרוף פי 5 מזה"

אחרי שחיסלתי את הקיערה בפחות מ-3 דקות, החלטתי להוסיף לה חבילה של לחמיות עם גבינה לבנה. "הגבינה דלת שומן, אז זה לא הרבה קלוריות".

כל החבילה חוסלה. ועכשיו לשלב הספורט: דיוושתי באופניים במשך כ-50 דקות, שחיתי בריכות אורך במשך 10 דקות ועצרתי.

"אני חלשה. זה גדול עלי כל העסק הזה. אני צריכה להיפרד ממנו, אני אוכל היום את הארוחה האחרונה של חיי וממחר דיאטה".

יצאתי מהמים, התלבשתי אחרי מקלחת חפוזה, אפילו בלי להתנגב, רק להגיע הביתה כמה שיותר מהר, ונסעתי מצויידת בכרטיס אשארי למיני מרקט הקורב ביותר לבית שלי שפתוח בשבת. מה שלא ראיתי לקחתי: ארטיק שוקולד, 10 עוגיות שוקולד צ'יפס, 3 חטיפי פסק זמן, חבילת שוקולד פרה לבן עם עוגיות, חבילת צ'יטוס, חבילת תפוצ'יפס ולקינוח מילקשייק בטעם שוקו. חזרתי הביתה, התיישבתי לי מול המחשב עם מטרה מאד ברורה: להכניס הכל אליי לגוף, עד שיישארו סביבי עטיפות ריקות, שלא יישאר פירור שלא ייאכל. אחרי חצי מדחיסת כמות האוכל הזאת התחלתי להרגיש בחילה נוראית, אבל המשכתי- אסור לזרוק אוכל ואני לא רוצה להשאיר שום דבר בצד, זה הרי הבולמוס האחרון של חיי. אחרי שהכל נדחס לקחתי קיערה נוספת של גרנולה וסיימתי משותקת ללא כל תחושת חרטה.

אמא ואבא קפצו לבקר בדירה החדשה להגיד שלום. הם השאירו עוגת קוקוס שאמא אפתה במיוחד ובילת שוקולדים.בשנייה שהם הלכו אכלתי שתי חתיכות שוקולד ונגסתי מהעוגה בברבריות מוחלטת, ללא כל התחשבות באסטטיקה או נימוסין. הפסקתי בשלב שבו באמת הרגשתי את האוכל עולה ומחסום בקיבה נוצר מפאת הדחיסה הנוראית. נחתי כמה שעות והחלטתי לעשות את המעשה, לגמור את המערכת יחסים הטובה היחידה שהיתה לי בחיים. זאת שכביכול מונעת ממני להיות רזה ומושלמת. שלחתי לו הודעה אכזרית בנוסח "זה לא אתה, זאת אני", והמשכתי לקניון, שם קניתי במקדונלדס צ'יפס, המבורגר, קולה ומילקשייק תות.

אני רוצה להיות אופטימית ולהגיד שממחר יש לי תכנית נהדרת וגאונית להמשך חיי, שממחר לא יהיו מעידות, שממחר אני לא אנהג בטיפשות, אני לא אעשה שטויות. אבל אני פשוט לא מסוגלת.

אני מרגישה נורא שנפרדתי ממנו, אבל לא בגלל שהוא היה כזה מדהים, אלה בגלל שפגעתי בו. יצרתי אשליה של בחורה מושלמת, הוא לא הכיר אותי באמת, הוא לא ידע איזה מפלצת מסתתרת מאחוריי, איך אני מגעילה לאנשים כשאני עצבנית, איך אני חושבת רק על עצמי, איך אני אובססיבית לגבי אוכל, איך חשובה לי תשומת לב וכמה הרבה אני יכולה לעשות למענה.

לרגע אחד זה הרגיש לי נורמלי, לרגע אחד, כשיצאנו לפאב ושתיתי בירה, וצחקתי מהשטויות שדיברנו עליהם, וכשהתנשקנו בסוף הדייט תחת כיפת שמיים- הכל נראה כמו אגדה. אבל איך מישהו יכול לאהוב אותי, אם אני לא אוהבת את עצמי?

אני באמת רוצה לשים את היום הזה מאחוריי. להתחיל מההתחלה, עם חוקים חדשים, לרדת לאט לאט, ללא השפעה של אף אחד ושל שום דבר. יש לי את כל הכלים להצליח, אז אחת ולתמיד, מכאן למשקל 45 ק"ג והשמיים הם הגבול.