אני זוכרת שכשהייתי קטנה תמיד הייתי לוקחת על עצמי כל מיני פרויקטים. הייתי מתחילה לנקות את כל הבית, לסדר את המזווה מלמטה עד למעלה או מחליטה לעזור לילדה בכיתה א׳ להצטיין במקצוע שקשה לה. לא עשיתי את זה מטוב ליבי או מרצון לעזור לסובבים אותי. פשוט הייתי צריכה פרויקטים, אהבתי לקחת דברים  ולתקן אותם, לנסות להביא אותם למצב שלמות. בדרך כלל הפרויקטים האלו לא הושלמו, הייתי מוותרת באמצע, מתייאשת; אבל כשהתחלתי אותם, הייתי מאד אובססיבית לעשותם בצורה המושלמת ביותר. כשהייתי מנקה את השביל בגינה מחוץ לבית, הייתי לוקחת מטאטא קטן-קטן, כזה שאוספים איתו את הלכלוך ליאה, ומתחילה לעבור על הלבנים, מנקה כל אחת ביסודיות, שלא יישאר גרגיר אבק. במשך שעות הייתי עושה את זה ופשוט מתמלאת שמחה מלהשוות את הלבנים הנקיים למלוכלכים.

אז כנראה שזה תמיד היה שם, הצורך הזה. הדרך הקלה היא להאשים את אמא ואבא, את מי שקרה לי שמנה וכביכול דחף אותי לכל עסק ההפרעות אכילה, אבל אני מאמינה שהייתי מגיעה למצב הזה בכל מקרה, בלי קשר להשפעה הסביבתית שהיתה עלי במהלך אותה תקופה שהכל התחיל. סוג של גורל כזה שאף פסיכולוג מנוסה ומקצועי היה מצליח למנוע. 

כשאני מסתכלת על העשור האחרון בחיי אני מתמלאת חרטה, על כך שלא הייתי חזקה מספיק, שנפלתי ליצרים פנימיים, שמנעתי מעצמי להיות רגילה בשביל לקבל דברים אחרים שלא הייתי נחושה מספיק להשיג. אני קוטעת את כל זה היום, כאן וועכשיו. אני יודעת שזה אגואיסטי ושאני פוגעת באחרים במהלך הזה, אבל אין לי ברירה. אני סובלת. אני לא מסוגלת לחיות עם עצמי במצב הזה. אני לא מסוגלת לקום בבוקר, לא מסוגלת להסתכל במראה או להניח את הראש על הכרית בלילה כשאני הולכת לישון בלי להרגיש כאב עצום. 

אני לא מצפה שתבינו וההסברים וההקדמות לא נוצרו על מנת להפחית מגודל המעשה, אני רק רוצה לשתף בצד שלי, בנקודת המבט שלי, להרגיש קצת פחות בודדה בעולם.

עומדות לפני 10 שנים נוספות, שכביכול אמורות להיות 10 השנים הטובות של חיי. אני מפסיקה לוותר ולהיכנע ומתחילה להילחם. מעכשיו אני יכולה לנשום לרווחה ולדעת שאני בכיוון לחיים מלאי סיפוק.