עלילותיו של אחד בדרום אמריקה

צ'ילה, פוארטו-מונט 24/12 22:00

הערב זה ערב חג המולד והכל סגור. בזמן שכולם הולכים לכנסייה אני מחפש מקום לאכול - לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה. התיק ממש כבד והעיר הזאת ממש מעצבנת. הגעתי אחרי הצהריים מארגנטינה וציפיתי למצוא עיר סטייל ברילוצ'ה - מהזווית הצ'יליאנית - אבל האכזבה קשה. למעשה הדרך הכי טובה לדמיין את פוארטו-מונט היא לחשוב על עזה בגשם. הכל כאן ישן ומתקלף - הבתים כולם עשויים מעץ - המקום ממש עצוב. ביחד עם העובדה שאני מתחיל לטייל לבד וכנראה שאין כאן אף תייר מלבדי, אני נכנס לדיכי קל. אני מקווה שלערים האחרות בצ'ילה יש יותר מה להציע.

תשתית החשמל והאינסטלציה כאן די מורכבת, ואתה אף פעם לא יודע אם תקבל זץ או לא כשאתה מדליק את האור.

תמונה זו מוקדשת לכל חובבי בקרת התצורה באשר הם :)

לאחר שכמה מאכרים בתחנה מרכזית ניסו להציע לי הוסטל "במחיר טוב", התמקמתי בבית של משפחה צ'ילנית טיפוסית. כמו שאני אגלה יותר מאוחר, בצ'ילה אין ממש הוסטלים ושינה בבית של משפחה (הוספדחה) די מקובלת. בכל אופן בבית שבו אני ישן יש אמא, סבתא ושני ילדים. אין לי מושג איפה האבא.

ככה נראה הרחוב שבו גרתי.

תכל'ס העיר הזאת אמורה להיות תיירותית - לפחות לפי השמועה - אבל אולי בגלל החג אין כאן תיירים. בכל אופן אני מעסיק את עצמי במיני חישובים, האם חדר ב-5000 פזו צ'יליאני זו עסקה משתלמת אל מול dorms ב-27 פזו ארגנטינאי, ומה לעזאזל אני עושה כאן מחר.

פוארטו-מונט 25/12 17:00

היום אכלתי את מרק פירות הים הטוב ביותר EVER !!

היו שם צדפות, שרימפסים קטנים ועוד כל מיני דברים עם מחושים, אבל בכמות ממש נדיבה והיה ממש טעים. הייתי בנמל של העיר היום, וראיתי כל מיני חנויות שמוכרים בהם דגים וכאלה. העיר, למרות עליבותה, ידועה במאכלי הים הפשוט מעולים שאפשר להשיג בה. ואכן, באזור של הנמל יש כמה בתים שבנויים ממש מעל המים, ובהם יש עשרות כוכים קטנים של 3X4 מטר. בכל כוך עומדת מאמא צ'יליאנית טיפוסית, מצוידת בשני סירים, גז וילד, וכך אתה יכול לשבת שם ולאכול את מה שיצא מהים היום בבוקר. מעולה!

ככה נראית מסעדה בפוארטו מונט.

צדפות קונים לפי משקל.

קסטרו 26/12

הביקור בנמל של פוארטו מונט היה מרגש אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה. בעצת ה-tourist information המקומי נסעתי לעיר קסטרו אשר במרכז האי צ'ילואה. האי הזה התפתח במשך שנים בנפרד מצ'ילה, והיה מעוז ספרדי זמן רב לאחר שצ'ילה כבר לא נשלטה על ידם, כך שתרבותית הוא אמור להיות שונה יותר. אני כמובן שלא שמתי לב לפרטים האלה, צריך ותק של יותר מיומיים בצ'ילה בשביל זה, אבל הנוף בהחלט יותר מרשים מפוארטו מונט.

גם בקסטרו חזקים בבנייה על המים.

העיר עצמה יפה מאד ונחמדה מאד, יש בה אווירה תוססת - בדיוק היה שם איזה יריד כשבאתי אז הכל היה צבעוני ומגניב. בכל אופן המטרה העיקרית שלי היתה לקחת מעבורת מהעיר דרומה.

אפרופו מעבורת הנה תמונה - שימו לב שאוטובוסים ומשאיות עולים בכיף על הדבר הזה.

בעיר פגשתי הרבה אנשים מעניינים: כי להבדיל משאר היבשת המקום הזה כמעט ואינו מתויר, ולכן כל פעם שאתה פוגש תייר אתה מיד מתחבר איתו. למשל את פיליפ - סוג של אוסטרלי המחפש את עצמו ברחבי צ'ילה ביחד עם מכונית שכורה - פגשתי כשנינו הלכנו לאיבוד באותו מקום. הוא הציע לי להצטרף אליו לטיול קצר בפארק הלאומי של צ'ילואה (במערב האי), ואני קפצתי על ההזדמנות כי התחשק לי מאד לראות את האוקיינוס הפסיפי.

חוץ מזה הכרתי את הזוג האמריקאי הנחמד הזה - אין לי מושג עד עכשיו איך בדיוק קוראים להם כי לא הצלחתי לבטא את השמות - ומה שמיוחד בהם הוא שהם עומדים להגיע לחיפה ולהתנדב לעבודה במקדש הבהאים, לאחר שהמתינו 5 שנים (!) ב-waiting list של המקום. בכלל עשה רושם שהם מעריצים את ישראל, חומוס וכל מה שמתקשר אליה, כך שהיה לי נחמד ביותר.

טוב, תכ'לס אני תקוע בעיר הזאת כי המעבורת המובטחת תגיע רק בינואר. לעזאזל עם ה-tourist information. אז אני נוסע בחזרה לפוארטו מונט, ומשם אני כבר אקח את המעבורת דרומה.

פוארטו-מונט 27/12

מסתבר שאין מקום על המעבורת. לעזאזל עם ה-tourist information. אני מעביר את כל היום בהתרוצצות בין המשרד של navimag - החברה שמפעילה את המעבורת - לתחנת האוטובוס ושדה התעופה. בסופו של דבר ממליצים לי להגיע לנמל שעה לפני שהמעבורת יוצאת ולקוות שיהיה מקום. לא ברור לי איך זה קרה אבל כשבאתי לנמל כבר חיכה לי כרטיס, והמעבורת היתה רק 50% מלאה...

פויוהואפי 30/12

פויוהואפי הוא כפר קטן על דרך שנקראת קראטרה אוסטרל, והיא מחברת את פוארטו מונט במרכז צ'ילה ועד וילה אוהיגינס בדרום. אני עובר חלק מהדרך הזאת באוטובוסים מצפון לדרום. התחלתי בצ'איטן, אליה הגעתי עם המעבורת מפוארטו מונט, ושם הרגשתי לראשונה את השינוי במזג האוויר. גשם שוטף !!

בשביל הפרוטוקול, הנה תמונה מצ'איטן. חור אמיתי. במקום הזה לא שמעו על אספלט.

הדרך אמורה להיות מדהימה - נהרות, יערות, אגמים, תהומות, קרחונים ומה לא - אבל בגלל הגשם אני לא רואה כלום. גם העובדה שאני נוסע באוטובוס ציבורי לא עוזרת.

העתקה גסה מנווה אטיב.

בכל אופן בגשם יש גם כמה יתרונות. אתמול הייתי במעיינות חמים ליד העיר. היה פשוט מדהים!! לקחו מעיין טבעי של מים חמים (בלי ריח של גופרית) שנמצא על גדות האגם (למעשה פיורד), והזרימו את המים שלו - דרך אמבטיה בנויה מאבן שבה אתה יושב - אל האגם. יש כמה אמבטיות, בכמה טמפרטורות, והכל ממש שקט ופסטורלי... היו שם רק עוד שני גרמנים, שכנראה שכחו את בגד הים בבית, אבל זה גם תרם לתחושת החיבור לטבע :) דרך אגב, מתוך סולידריות שכחתי גם אני את בגד הים במלתחות של המקום. מעכשיו 0.5 ק"ג פחות.

אני מודה שהכנסתי קצת את הבטן :)

חוץ מזה לצערי לא הייתי במספיק מקומות מעניינים. את הראפטינג בעיר פוטאלפו - אחד המפורסמים בעולם, 10 שעות של ראפטינג מטורף - פספסתי בגלל מזג האוויר והעובדה שלא היה אוטובוס זמין לשם. סיורים ברגל, למשל כדי לראות קרחון תלוי על אחד ההרים שבסביבה, לא מתאפשרים בגלל מזג האוויר או העובדה שצריך להשקיע המון זמן בטרמפים אליהם.

הלקח העיקרי שלי הוא שהייתי צריך להגיע לכאן עם רכב שכור, אופניים או לנסות לעשות את כל הדרך בטרמפים. well, בשביל רכב צריך לתכנן מראש ושתי האפשריות האחרונות דורשות הרבה זמן פנוי שאין לי. בטיול הבא אני אביא את זה בחשבון :)

דרך אגב, רוב האנשים על הקראטרה הם ישראלים, אולי כי באמת התשתיות כאן פחות מפותחות וכל האזור בתולי יותר ומתאים יותר לאווירה של טרקים, מה שהרבה ישראלים מחפשים. בכל אופן זה משעשע כי כולם מתקדמים בערך באותו קצב ואז אתה רואה את אותה קבוצה פחות או יותר כל הזמן.

כולנו ישראלים.

קואוייקה 3/1 22:20

העיר הזו היא המרכז של הקראטרה אוסטרל. כאן זה המקום לסידורים כמו כביסה, כסף, אינטרנט וכל השאר.

כאן גם פגשתי זוג ישראלי נחמד מאד - יורם ומריאנה - שלמעשה כבר פגשתי קודם בארגנטינה ועל הקראטרה, וביחד מצאנו את עצמנו קבוצה של ישראלים בהוסטל פשוט מעולה. בדומה לשאר המקומות בצ'ילה מדובר במשפחה שמשכירה חדרים, אבל הפעם מדובר במשפחה ממש עליזה כולל בת שמדברת אנגלית טובה, ולמעשה את חגיגות הסיליבסטר עשינו איתם.

אפרופו סיליבסטר, חיפשנו מקום "מסודר" לעשות בו את הלילה, אבל העיר הזאת פשוט מתה. כל המקומות היו סגורים, כולל המסעדות, אז חזרנו למסיבה הפרטית שהמשפחה ארגנה. הם הביאו את כל הדודים והבני-דודים, וכולם יודעים לרקוד (וגם רקדו), והיה פונץ' ממש טעים ובקיצור היה ממש עליז ונחמד. אני כמעט גרמתי לתקרית בינלאומית כשבאמצע ריקוד עם בחורה הזמנתי לרקוד את אחותה - לזכותי ייאמר שפשוט לא קראתי את הסימנים נכון :)

תנור בבית צ'ילאני טיפוסי. זה אשכרה עובד על אש ועצים :)

למחרת יצאתי עם יורם לטרק של 3 ימים (האמת היא שפשוט אין לי אוהל משלי, ומצד שני מריאנה העדיפה להבריז ולנוח בהוסטל, כך שאני זכיתי מן ההפקר). יורם התגלה כשותף מיומן לטרקים, מה שהתבטא ביכולת להבעיר מדורה בגשם, לאכול במקביל קטשופ מיונז וחרדל ולקחת את כל הציוד שלי על הגב שלו (מתוך התחשבות ראויה לציון בברך שלי וברצון שלנו לסיים את הטרק).

הטרק עצמו היה קשה מאד. יצאנו לאזור הררי שנקרא cerro castillo. היו לנו חציות של מי-קרח ביום הראשון (כואב מאד ברגליים), סופת גשמים ושלג ביום השני, וביום השלישי סתם הלכנו לאיבוד. מה שכן - זאת היתה חוויה: לישון באוהל כשבחוץ יורד שלג, ואתה עם בקבוק מים חמים בשק"ש כדי להתחמם, וברקע שומעים שלום חנוך ב-MP3, וכל זה אחרי יום מפרך... כיף :)

היום הראשון. הטרק התחיל בייבוש של 5 שעות בהמתנה לטרמפ. ניסינו כל פטנט אפשרי :)

אבל אחר כך התחילו הנופים.

יורם למד בבוליביה איך מדליקים מדורה בגשם.

1) לוקחים נר ומדליקים אותו.

2) בונים מסביבו איגלו קטן מקיסמים ושבבים של עץ, יבשים ככל האפשר.

3) מעל זה עורמים כמה ענפים יותר גדולים.

4) מטפטפים פלסטיק בוער על הענפים הנ"ל, כך שהם יתייבשו יותר מהר.

5) בסוף למרבה ההפתעה זה נדלק :)

בבוקר אכלנו דייסה, בערב פסטה ובצהריים סנדוויצ'ים - ארוחה טיפוסית של מטיילים בשטח.

ביום השני טיפסנו הרבה מאד למעבר שלגים.

הקרחון הראשון שלי. אין פרספקטיבה אבל זה גדול, תאמינו לי.

היו המון טיפוסים ביום הזה.

הקמפינג בסוף היום השני. גם כאן היה קר ונאלצנו לבשל בתוך האוהל.

(רואים שיורד שלג?)

היום השלישי. זה המעבר שאותו חצינו, אבל מרחוק.

תמונת הפנורמה שנמצאת בראש הבלוג הזה (מעל הכותרת) גם היא מהלגונה הזו.

כבשנו את ההר :)

קואוייקה 4/1

קמתי ב-6 בבוקר כדי לנסוע לפוארטו-איבנז (עיר בדרום), ומשם לנסות לתפוס מעבורת ולחצות לארגנטינה.

פוארטו-איבנז 12:00

טוב, כרגיל עם מעבורות אין לי מזל, וכשהגעתי לשם הסתבר שאין מקום. הפעם באמת לא היה מקום :)

מסתבר שיש איזה פסטיבל בעיר הארגנטינאית שמעבר לגבול, לוס-אנטיגוס, וכל הדרך היתה מפוצצת בצ'ילנאים שמנסים לתפוס טרמפים בכל דרך אפשרית כדי להגיע לשם. מכיוון שלא ראיתי את עצמי נכנס לתחרות על טרמפים בחרתי בכיוון ההפוך וניסיתי לחזור טיפה צפונה בנסיון למצוא דרך אחרת. עצר לי ארגנטינאי ממש נחמד, מהנדס שבדיוק נוסע לפגישת עסקים בקואוייקה. מדברים קצת, ומסתבר שאחרי הפגישה גם הוא נוסע לפסטיבל - ואללה :) שווה לחזור לקואוייקה בשביל זה :) אז קבענו שעה - 18:00 - ביציאה מהעיר, כדי שנחזור ביחד דרומה ונחצה את הגבול לארגנטינה.

קואוייקה 18:10

surprise surprise, הבחור לא מגיע. מפתיע? איכשהו היתה לי תחושת בטן שהטרמפ הזה טוב מדי.

19:00

אני מתחיל לנסות לעצור טרמפים בחזרה דרומה, אף אחד לא עוצר.

19:28

שתי דקות לפני שאני עומד לחזור לישון בעיר - מאוכזב אחרי יום שלם שהלך לאיבוד - הבחור מפתיע ועוצר כאילו לא קרה כלום. ניחא. עכשיו יש לנו 5 שעות נסיעה לארגנטינה. איכשהו הוא עושה אותן ב-3 (ג'יפ ניסאן שעובר כמו כלום בדרכי העפר שנסענו בהן).

נראה לי שאני מיציתי את חווית הטרמפים בטיול הזה.

פריטו-מורנו 5/1 9:30

הטרמפ שלי מאתמול בערב הביא אותי מאוחר מאד לעיר הזאת בארגנטינה. אני מוותר על הפסטיבל כי אין לי אוהל ואני לא רוצה להגיע באמצע הלילה למקום שאין לי בו איפה לישון. אבל מה, מסתבר שגם העיר הזאת מפוצצת באנשי הפסטיבל, כך שעד אחת בלילה עברתי בכל הוסטל ומלון בנסיון למצוא מיטה. נאדה. לראשונה בטיול התכלבתי לחלוטין - ישנתי על שק"ש בלובי של העירייה :)

אפשר לעשות V גם על החוויה הזו :)

היעד הבא - אל-קלאפטה או אל-צ'אלטן - מה שבא ברוך הבא. שתי ערים (כפרים) מתוירות מאד בארגנטינה, כאשר גם שם עלולות להיות בעיות לינה. לעומת זאת שם לפחות יש אפשרות להשכיר אוהל כך שבמקרה הגרוע אני אשן בחוץ.

אז עד אז להתראות לכולם ונשיקות בבית,

נ.ב.

הפוסט הזה היה ארוך מהרגיל.

אבל דחסתי לכאן איזה שלושה שבועות, כך שבעצם אני מקצר :)