התחלתי פאנפיק חדש, ההוא יותר מידי בראש שלי ואני לא יודעת להעביר את זה לכתב, למרות שהוא היה ממש מגניב. אני עדיין חושבת עליו ומוסיפה פרטים אבל הכתיבה שלי לא מספיק טובה, או שהיא כן, אני פשוט מתעצלת. שיהיה.
לפאנפיק אין שם, יש שמות לפרקים, פרגנו לעצמכם בטעמי מהמשלוח מנות ושבו לקרוא חחחחח.
פרק ראשון: החתונה.
"אני מתגעגע" קיבלתי הודעת טקסט לטלפון הסלולרי שלי. הלב שלי קיפץ. איך הגיוני שלאחר שלוש שנים עדיין הלב שלי מקפץ לאחר כול שטות שהוא עושה?
"גם אני" שלחתי והוספתי סמיילי בצורת לב. אני באמת מתגעגעת אליו.
החתונה היום, הכול כבר מוכן, הדבר היחידי שאני צריכה לעשות זה להגיע ולהתחתן. אחים שלי ארגנו הכול, כי מצידי להתחתן בפח אשפה לעיני כולם, העיקר להתחתן איתו. הוא גם היה שותף להכנות, הדבר היחידי שהיה מוטל עליי הייתה בחירת השמלה.
החלטתי לקום מהמיטה. אני מתחתנת היום, חשבתי. אני לא יכולה להיות עצלנית ביום כזה.
השעה הייתה שבע בבוקר, החמאתי לעצמי על היקיצה הטבעית, שבדרך כלל לא מטה מעשר לפחות, והכנתי לעצמי לשתות.
כשהייתי קטנה הבטחתי לעצמי שאני לא אתמכר לקפה ולא יהיה תלויה בו בכול בוקר.
אבל זה לא קרה.. חשבתי לעצמי בחיוך, מי ידע שכך העיניים יתגלגלו?
מי ידע שחברים משותפים יביאו אותי ליום הזה, חתונה.
נפגשנו בחזרה לחתונה של חברים שלנו, כול הלילה היינו ביחד. חודשיים אחרי זה כבר יצאנו.
שלוש שנים אחרי זה אני בהיריון בחודש הראשון, סטודנטית, ומאורסת להארי ג'אד. המתופף של מקפליי.
אני מקללת וזה נראה לי לא הגיוני.
36 חודשים.
144 שבועות.
1095 ימים.
2365200 דקות.
1576800 שניות.
אני לוגמת מכוס הקפה ומסתכלת בשעון. עוד כמה שעות אני מתחתנת. אני נבוכה. כולם הולכים להתרכז בנו היום.
כבר שלושה ימים שלא נפגשנו, רק בשביל הגעגוע, זה גדול עליי, אני מקווה שגם עליו, אם לא הוא בצרות.
אני צועדת בחופה, אבי מלווה אותי ואני רואה אותו עומד מול הכומר, העיינים שלו נוצצות ואני כאילו קוראת את הרגשתו, הבטן שלו מתכווצת, הוא מפחד ועם זאת מרוגש. בדיוק כמוני.
השושבינה שלי זאת אחותו, אחותי והחברה הכי טובה שלי. והשושבינים הם מקפליי ואחי הגדול.
אבי נפרד ממני בנשיקה ועיניו דומעות, אמא שלי ישובה בשורה הראשונה מחייכת מאוזן לאוזן.
אני מחייכת קלושות, אני מרגישה בחילה, אני לחוצה מפה ועד החלל ובחזרה.
זהו, כבר אין לי אפשרות לברוח, לא כי אני באמצע האולם אלא כי העקבים ישברו וחבל, הנעליים יקרות.
אני מתקדמת, אני מגיעה להחלטה שאני ממש לא רוצה לברוח. אני אוהבת אותו. אני אומרת לו את זה בלי קול. השפתיים שלו נעות ללא צליל בחזרה 'אני יותר' הוא אומר, מרים לי את ההינומה, נושק לי בלחי ומפנה את מבטו הכחול לעבר הכומר.
הטקס מתחיל.
בסופו אני נושקת להארי מאושרת. אני שלו והוא שלי אז כדי לא להיזהר.
אנחנו יוצאים מהכנסייה בידיים שלובות, אני רוצה לחזור לכומר ולעשות את זה שוב, דווקא כיף להתחתן. אני אומרת לו, הוא צוחק.
בא לי לחבק אותו, אני עושה את זה וכולם צוחקים אנחנו נכנסים לחיפושית הישנה שלוקחת אותנו לאולם האירועים ואני מחליפה איתו חוויות. ורוק, בעיקר.
אנחנו יוצאים מן הלימוזינה מנסים לשאוב עוד קצת זמן לבד, לפני שנשתכר ביחד עם השאר.
~שבוע לאחר מכן~
אנחנו נכנסים לדירה שלנו, שלנו. מוזר לי לחשוב על זה. עכשיו היא באמת שלנו, לא שכורה, לא של ההורים. שלנו, איזה נחמד.
ההורים שלנו כבר פרקנו את הארגזים, הדבר היחידי שנשאר לי זה לבדוק כמה ערוצים יש בטלוויזיה.
אני צוחקת.
אנחנו גוררים את המזוודה עד החדר שינה.
"אני אוהב אותך" הוא אומר.
"תוכיח" אני מחזירה בחיוך, הוא מרים את היד שלו ועליה אני רואה טבעת נישואים.
"מספיק לך?" הוא אומר. אני מחייכת ונושקת לו. הוא מתכופף לבטן ומרצה לעובר המסכן, אני כבר מפסיקה להקשיב.
"אתה יודע שבסוף הוא יצא לי מהגרון ויצעק עלייך שהוא רוצה להיוולד בלי הסברים על האטום?"
הוא צוחק. "אני מדבר עם הבן שלי, את תפריעי" הוא אומר, עכשיו הוא התחיל לתופף על הבטן.
"הארי, כשהוא יהיה בן עשרים ותצטרך לממן לו פסיכולוג אל תגיד שזה באשמתי" אני צוחקת, הוא כרך את ידיו סביב צווארי, העיניים שלו כול כך כחולות אני חושבת לעצמי.
אנחנו יורדים למטה, מתקשרים להורים להגיד תודה על הכול ולפתוח את התמנות.
טוסטר, מיקרו, מגשים, מיקסר, בלנדר [מה ההבדל?], קומקום, כלי תה, כלי הגשה, כלי מיוחד לחתוך דברים בצורת זיגזג [קצת חולני אני חושבת לעצמי], כלי מיוחד לעשות פירה, קשים מפלסטיק [הינה זכר לדוד הסטלן של בעלי] ושאר דברים שלא היו שימושיים, לא שימושיים וגם לא יהיו.
אנחנו מאכסנים את כולם בארונות המטבח הריקים למחצה ומסתכלים על המתנות לתינוק שקרב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
