סיפור בהמשכים -" חיים שכאלה. "

הנה הפרק הראשון של הסיפור

מקווה שתאהבו (:

" שחר? "... " שחר ! ",

" אה, מה המורה? ",

" תפסיקי לחלום, ותתרכזי בשיעור [!!!!] "

"כן, סליח.." הצלצול קטע את דברי.

פלטתי אנחה קטנה. סוף סוף הולכים הביתה.

המשכתי לשבת בכיתה, שקועה במחשבות, אורטל התקרבה אליי, " תגידי שחר, הכל בסדר ? "

" כן, בטח. למה את שואלת ? "

" כל השיעור את חולמת, מה קרה? "

" לא,סתם כלום. "

" שיהיה. " 

יצאנו מבית הספר, והתקדמנו לעבר התחנה, התיישבנו על הספסל והתחלנו לדבר..

פתאום הרגשתי הרגשה מוזרה בבטן, הרגשתי שאני חייבת לספר למישהו מה אני מרגישה, פניי התכווצו.

" מה עכשיו ?", אורטל שאלה.

" אורטל, תקשיבי.. אני צריכה ספר לך משהו. "

" אוקיי, מה ? אל תפחידי אותי ! ".

" מאז שאמא שלי מתה , אבא שלי מתנהג נורא מוזר,אני לא יודעת מה עובר עליו. "

" שחר, זה בסדר. הוא איבד מישהו שנורא חשוב לו, אל תדאגי "

" לא, את לא מבינה. הוא מתנהג ממש ממש מוזר, כלומר, נכון הפצע הסגול שיש לי על הכתף ?"

" כן ?" ,

" זה ממנו, הוא היכה אותי ! "

" מהה ?!?!?! " 

 " שקט, אל תצעקי.. את רוצה שכולם ישמעו ? "

" סליחה. " ,

" הוא כל היום יושב מעוצבן, הוא צועק, מכה, משתולל.. מה יהיה ? "

" שחר, את מבינה שמה שאת מספרת לי עכשיו הוא נורא חמור ? " ,

" בטח שאני מבינה. "

" אז צריך להתקשר למשטרה, כמה שיותר מהר ",

" לא, אני לא רוצה, הרי הוא אבא שלי " ,

" את רוצה שהוא ימשיך להכות אותך ?"

" אני... אני לא יודעת ".

" אלוהים. "

האוטבוס הגיע, שילמנו לנהג והתיישבנו בקצה האוטבוס.

כל כך הרבה מחשבות התרוצצו לי בראש, אני לא יודעת מה לעשות, להלשין למשטרה ? או לא ?

כל כך רציתי שאמא תהיה פה עכשיו.

ירדתי מהאוטבוס בתחנה שלי, התקדמתי לעבר הדלת, המכונית של אבא עמדה בחנייה, הוא כנראה בבית.

דפקתי, אף אחד לא פתח. דפקתי שנית. שוב, אין תשובה.

כנראה הוא לא שומע. הוצאתי את המפתח, הכנסתי לתוך חור המנעול, וסובבתי.

הדלת נפתחה, ראיתי את אבא, הוא...

סיימתי (:

מצפה לתגובות.

ניקול D;