"תופעה אחרת היא ירידה בלימודים, שעלולה להתרחש בגלל מצב נפשי ירוד וחוסר ריכוז. גם במקרה שיש לנער/ה קשיי לימוד שגרתיים, בגלל משבר הפירוד, קורה שההורים עוסקים פחות במצבו של הילד בלימודים, והילדים ישתפו פחות ופחות את ההורים העסוקים בעניינים שלהם. בתנאים כאלה, התדרדרות בלימודים תתרחש במהירות, לפני שמישהו יחוש בדבר"
לאחר שחברה שלי הזכירה לי שזה קיים, החלטתי לפרסם.
למרות הלחץ המטורף עלי, החבר שלי הוא לא המקום היחידי שאפשר לפרוק בו את הצרכים הנפשיים שלי.
ההורים שלי התחילו את התהליך הארור הזה לפני כמעט 10 שנים
FUCKING TEN YEARS
והם לא הצליחו לסיים את זה איכשהו עדיין
כן, בהחלט עקב תהליך הגירושים הארור, הזניחו אותי, הזניחו את אח שלי ואת אחותי -לימודית ונפשית.
ההורים ("ההורים") היו עסוקים בעניינם ושכחו מאיתנו.
אני לא חושבת שניצלתי את השנים בין כיתה א' לכיתה ט' כמו שצריך -ללמידה.
עד כיתה ט' לא למדתי, לא כמו שהייתי רוצה ,לא כמו שהייתי מעניקה לילדיי [לא כמו שחברי קיבלו, בסיס טוב]
בהחלט הדרדרתי לימודית, אני גם חושבת שכל הקשרים החברתיים שלי נמוגו אט אט כי לא היה בהם טעם, מבחינת ילדה בת 10-12
באותם ימים.
אחותי הפסיקה להגיע לבית הספר, מפאת החוסר מחשבה שזה נחוץ ללימודים שלה היא היתה בתחילת ז כשההורים התגרשו[אני חושבת או אולי ו']
אבל כשזה היה בשיא, היא היתה בתיכון.
אח שלי איבד את הקשר לעולם, אם אי פעם היו לו חברים -אחרי הגירושים, לא נותר לו דבר.
הכול אבד.
הוא חד וחלק בלי שום הסברים (הוא היה קטן מידי מכדי להסביר) הפסיק ללכת למוסד החינוכי כביכל שנקרא בית ספר.
אימי תמיד מספרת שהחל ללכת יחף מיד באותו יום ארור כי האדמה אבדה מתחת לרגליו, לכן חלץ נעליו לוודא שהיא שם.
זה קטע פסיכולוגי.
אם אי פעם מישהו שיש לו אפשרות להשפיע יקרא את זה!!
גירושים זו החלטה של פעם בחיים עם השפעות בלתי הפיכות זה נזק נפשי ופיזי וכל פן אחר של החיים שלא קל להחזיר אותו לקדמותו!
אם אתם שוקלים לעשות צעד של גירושין, תחשבו שוב אם יש לכם כבר ילדים -האם אתם באמת רוצים להרוס להם את חיי הנפש הצעירים והתמים? האם זה באמת נחוץ? האם אינני יכול לסבול עד קצת בשביל שחיי ילדי לא יהרסו כליל.
לפעמים אני נוטה לחשוב שזה אנוכי לומר דבר כזה
אבל אילולא הורי היו קוראים זאת לפני ואלמלא אבי היה כל כך סגור ומקובע בדעתו, אולי הייתי טובה הרבה יותר
אולי לא
הייתי בוכה בלילות
אולי ימי שישי וחמישי בערב במשך כמעט 3 שנים עד שהכרתי את החבר שלי -לא היו נגמרים בבכי מר על חיי חסרי התמיכה נפשית.
אני מאמינה כי אם אין כסף, אין נפש. במיוחד עבור ילד
להורים גרושים.
תמיד רציתי לשחק משחקי כדור
כדורגל, דורסל, כדורעף וכל אלו.
מעולם לא האמנתי שיש להוריי את הכסף לממן לי את זה במיוחד שהם מקדישים אותו לצורכי העורכי דין שמנגבים את התחת בכסף.
על כן מעולם לא חשבתי שראוי שאבקש
כשבקשתי נאלצתי ללמוד לנהל משא ומתן להשגת 3000 שקל לאימוני טניס שרציתי.
"היפוך תפקידים ואחריות יתר. אחת התופעות שמתרחשות אצל בני נוער של הורים גרושים היא נטייתם לקחת אחריות על הוריהם. זה קורה במצבים שבהם ההורה נמצא במשבר והמתבגר דואג לשלומו. זה מתחיל בשיא המשבר, בעת הגירושין, ולפעמים נמשך שנים רבות. במצבים קיצוניים, הצעיר הופך כביכול להיות "ההורה של ההורה", ודואג יותר להורה ופחות לעצמו. במצב כזה, ההורים נוטים לשתף, יתר על המידה, את הצעיר בפרטי פרטים של בעיותיהם הכלכליות והרגשיות."
זה פשוט קורה אצלנו
וזה גרוע.
ילדי גירושים לא צריכים להיות מעורבים
אותי הכריחו.
החיים הכריחו כי ההורים ה"בוגרים" שלי לא היו מסוגלים לשבת ליד אותו שולחן ארור ולבד לבדם.
הם מעבירים את המידע דרכי כבר שנים, כי חשבתי שאוכל לעזור.
ולא ידעתי את המחיר הכבד שהידע לוקח.
אני רוצה לבכות
אבל מה הטעם.
כבר אזלו לי הדמעות
ואזל לי הצורך להראות לעולם כמה רע לי כדאי לקבל את תשומת ליבו.
אם הייתי יכולה הייתי הולכת אל החבר שלי עכשיו. קמה והולכת.
חבל ש12 בלילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hitomi chan