בחבר שלי.
אני כל כך אוהבת אותו.
ואני נוטה להאמין שה-האהבה הזו שבנינו הדדית.
ואני באמת מאוהבת בו.
שזה מטורף.
אני חושבת שזה נכון לגמרי.
ואני לא מאמינה שרבע לחצות.
אם הדברים היו ללא מחשבות כבדות ראש ומשקל.
הייתי יכולה להיות מחובקת בין זרועותיו, ספוגה בריח שלו ומאושרת.
אני מאושרת שאני איתו, איתו אני יכולה לברוח אל עולם -ורוד יותר.
טוב יותר ויפה יותר. עולם שאני אוהבת לראות אותו איתו.
אבל בחיים הדברים קשים ומסובכים יותר, לשון אצלו יהיה אתגר של הוכחת בגרות.
לקח לי חצי שנה להוכיח לאמי, שסקס זה לא הכול בחיים.
ושאנחנו בכלל לא עושים את זה.
קשה לחשוב על זה שזוג שנתיים יחד, לא עושה את זה,
אבל זה עוד קיים!
ואני באמת אוהבת אותו.
גם כשהוא מעצבן ואדיוט, גם כשאני בוחרת להפגע , להעלב ממנו, כי הוא לא נתן לי את התשומת לב שרציתי באותו רגע.
גם אז, אני אוהבת אותו, כי פשוט ככה.
גם כשהוא יהיר ושחצן, כי זה הוא -הוא נהנה מהידע. ולפעמים אני מודה שאני ממש אוהבת את החיוך שלו.
זה חמוד כל כך.
גם כשהוא חמוד כמובן.
גם כשהוא רחוק מאוד ממני.
אני חושבת שדווקא כשקשה לי, אמרתי וציינתי [אני נוטה] למחשבות דכאונית -ואיך לא עם חיים כמו שלי
אני מחפשת את ההגנה וההקשה אצלו, והוא פשוט נותן, גם כשהוא לא עונה לטלפון, או לא עונה בכלל.
אולי זה קצת מדאיג, כי הוא תמיד עונה -ככה התרגלתי לחשוב.
אני אוהבת אותו!
קשה לומר את זה
אבל אהבה עוד קיימת.
ואני חושבת שאנחנו [הוא ואני] ההוכחה לזה שישנה עוד אהבה תמימה וללא גבולות, שיש אהבה של רצון הדדי להיות ביחד ותמיד.
זה לא יאומן, וזה לא רק "טיפש-עשרה".
זה מעבר, אני שמחה עד השמים לראות אותו ולשמוע את קולו, אני יכולה לקפוץ לאינסוף ובחזרה כמו אלקטרונים כשאני יכולה לגעת בו.
וזה בלתי אפשרי לומר לו "להתראות" אבל זה בלתי נמנע בשלב זה של החיים.
ואני ממנו, למדתי, לחכות.
לחכות לרגע המתאים.
וכל דרישתי ממנו זה חיבוק.
I love you more than any infinity, that is exist
לאהוב אפשר ללמוד רק ממאהב...
וזה מה שנקרא, לקצות את הפירות של העמלה של כל השנה.
אני חושבת שמכל דייט במהלך השנתיים האחרונות ולאלו שיבואו, למדנו כל אחד, קצת יותר על השני ... כך שנדע את השלמות בסוף.
בסוף הכול נראה טוב יותר בדעבד.
אבל איתו הכול טוב גם בהווה.
אני אחכה ליום הבא. ואם לא לתחילת הלימודים שאחבק אותך בכוח רב, מבלי לשבור לך משהו בטעות.
לילה טוב. :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hitomi chan