אני יודעת שהמצב הסוציואקונומי שלי יחסית טוב לאלו שבאו בלי כלום לארץ.
אלו שבאו בפרוייקט נעל"ה אין להם הורים, הם לא יודעים עברית ובקושי אנגלית.
אבל מה שוני ביננו?
לא הרבה
אולי העובדה שלהם קל יותר, הם לא מצפים למשפחתיות כמו שאני מצפה.
אני בת 17.5 כיתה י'ב וההורים שלי לא חגגו מעולם חגים כמו שצריך.
יש לי זכרונות שעשינו ערבי חג משפחתיים יחד אבל האחרון היה לפני 6 שנים.
זה מרגיש כואב ורע כאילו דוקרים אותי ומסובבים את זה כדאי שיכאב, לא שאי פעם זה קרה לי.
אבל מסרטים ומעיתונות אפשר לקבל את ההרגשה של איך זה. והדמיון הפרוע שלי...
זה בטח מאוד כואב.
אבל כל כאב פיזי שאינו סופני -נרפא.
אני מאמינה שכאבים פסיכולוגים נפשיים -גם, אבל האם הכאב של חוסר המשפחתיות וחוסר היחס גם?
ולמה אכפת לי מזה כל כך בשלוש שנים האחרונות?
מעולם לא חשתי בחסרון של הרכיב הזה , אולי כי מעולם לא ידעתי שיש כזה.
ורק עכשיו, שאני מכירה אנשים מגוונים, מכל מיני עדות וכל מיני מוצאים.
אני יכולה להבין מה לא היה לי.
אדם לא יודע שחסר לו אם הוא לא מודע למה שהיה יכול להיות לו.
וכך אני...
התקשרו אלי ממשרד הרווחה להודות לי על היוזמה, רציתי לא להיות לבד בחג [אימי, אני והחבר שלה...]
לבד אצלי, זה כל מה שלא כולל אנשים זרים [כלומר ... משפחה קרובה, משמע להיות לבד.]
ויש בזה הגיון הרי המשפחה שלי התפרקה זה שנים[5 שנים סופית] וגם אם כולנו ביחד סביב אותו שולחן זה לא מרגיש ככה.
אבל אין להם מי שיתארח.
ו
אני יודעת שזה לא בריא להתעסק בזה, אני יודעת שזה לא טוב להתעסק בפרי רקוב.
אבל אני תמיד חושבת שהמערכה החשוכה הזו, והאור שנראה מידי פעם מעבר לפינה הרחוקה זו לא רכבת שבאה לדרוס אותי, אלא משהו שבא להציל אותי.
הבטחתי לחבר שלי שאשרוד את החג הנורא הזה, שיכל להיות כל כך נחמד אילו רק... היה אחרת.
אני לא יודעת למה זה ככה; זה לא כי איננו דתיים, איננו שומרי מסרות.
ואולי דווקא מן הסיבה שאיננו שומרי מסורת בכל תכלית היא זו שהרסה את הכול.
ותמיד חשבתי שלמסורת אין תועלת , עד שפגשתי את אחת החברות הטובות שלי, עד שפגשתי את החבר שלי.
לא ככה יראו חיי נכון? ביסורי מצפון ובכי מר על חיי שחלפו, על מה שיכל להיות אילו?
אני לא יודעת אם אני אוהבת להתמרר בבכי, ואולי רק מעט אבל זה ממש לא טוב לי.
אני לא אוהבת להתמרר בבכי כשאין לי מישהו שיתמוך בי.
ועדיין מה הסיבה לכך, שאני לא יכולה להכיל את זה שאין לי משפחה ? למה בכלל אכפת לי?
ואני מגדירה את המושג משפחה בתור הרגש במלווה למילה, הרגש של האחווה הנצחית של האהבה המלווה למילה
הקונוטציות החיוביות שבאות מהמילה "משפחה", מקום אליו אתה שייך.
ועדיין למה אני מרגישה שאין לי משפחה?
אני יודעת שכאשר אני חושבת על זה, אני נוטה להתדרדר במדרון חלקלק של מחשבות שליליות וכאשר אני חותרת עמוק יותר ונוגעת בזכרונות העמוקים והמדוכאים בידי הזכרון התודעתי שלי אני נזכרת שפעם כן היתה משפחה, פעם אבא שלי ואמא שלי ואנחנו צפים ביחד בטלוויזיה [והתמונה שעולה לי בראש, היתה לפני 15 שעות, בביתו של החבר שלי- כשכולם יושבים וצופים ביחד בטלוויזיה]
וזה גורם לי לבכות
אולי בגלל כל ההתבודדות הזו וההתנזרות הזו של כל אחד במשפחה מאחר היא שגרמה לדבר להיות נושא כל כך טעון וכאוב.
אני חוששת שלהיות משפחה שכולה זה יותר קל, מגירושים.
כי אם איבדת את הבן שלך במסגרת צבאית, לפחות את יודעת שהוא מת [לרוב] למען הרבה אחרים.
אבל משפחה גרושה , זה למען שום דבר מלבד אגו שלא מתמלא ליותר משנים בודדות.
גירושים זה כואב, והנושא מעסיק את חיי כבר למעלה מ4-5 שנים שבהם הנושא כל כך עלה אלי.
אמי מאמינה שאני מספיק בוגרת בשביל להכיל את הכאב שלה, על חייה.
אבל אני לא!
וחברה של אימי אמרה משפט שמהדרדר לי בראש כבר שנים "איך הם כל כך אופטימים אחרי הגירושים של הוריהם?!"
והיא שאלה את זה לפני 4 שנים, בזמן שהנושא אצלי רק התחיל להדהד
לחלחל לתודעה -הייי, אבא שונא את אמא ....
אני זוכרת כמה מוזר וקשה היה לי להיות אצל חברה שלי בבית [הורים נשואים באושר] ולראות את ההורים שלה יחד.
הרי איך?
איך יתכן שיש לה הורים ביחד? שלי לא.
מה גורם לשלה להיות ביחד? למה שלה ביחד ושלי לאו?!
שאלתי את השאלה הזו כל כך הרבה פעמים את הוריו שאני מקוווה שהם ימצאו לה תשובה.
אני לא מאמינה שיש לה תשובה, קרי לעיינות דעתי לא היה כל טעם ותועלת בגירושין
זה לא שאבא שלי ממאושר ומצליח יותר, זה לא שאמא שלי מאושר [לא עד שפגשה את החבר החדש שלה]
היא תמיד אמרה לי שהיא אהבה את אבא שלי גם אחרי הגירושים ושלקחו לה בין 4-6 שנים להבין שזהו.
דיברתי עם החבר שלי במטרה לרומם את מצב רוחי לקראת הבחינה היום.
אז זה תמיד עובד
כי רק הדיבור איתו ושמיעת קולו מעבירה בגופי הורמונים משמחים.
אגב זו אחת השיטות לצאת ממצב של עצב [לדבר עם אדם אהוב]
אם לא מבחינה מנטלית אז לפחות מבחינה קלינית הורמונאלית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hitomi chan