החבר שלי אמר לי "זה פסיכולוגי. כי את רואה, איתי תמיד חם לך."
יכול להיות שכל צרות חיי היו נפתרות אילו רק הייתי מכירה את החבר שלי שנה קודם?
אילו רק היו נותנים לי להיות איתו יותר.
זה באמת פסיכולוגי.
החבר שלי אצלי, אני יכולה להזיע כמו מטורפת וברגע שהוא הולך- לקפוא למוות.
אבל למה?
אמרתי לאמא שלי, "זה הכול בגלל הגירושים שלכם!" כתגובה על זה שהתלוננתי שקר לי, היא לא הבינה למה אני לבושה כל כך חם.
[מעילים בשיא הקיץ]
וזה נכון, הכול בגלל הגירושים.
אני שונאת אותם
אני סובלת מהם
אני מתאבת כל אחד מההורים שלי בדרכו שלו.
וזה לא היה ככה אילו הם לא היו הורסים את חיי ככה.
הורסים את הילדות שהייתה לי.
"כבד את אביך ואת אמך.........." ה' כנראה לא הכיר את הוריי.
איך אפשר לכבד אדם שהרס את חייך? ומתוך מה? - מתוך אהבה.
מתוך אהבה צבועה.
"למען יאריכו ימיך על פני האדמה הזו" ה' כנראה לא האמין במדע, ה' כנראה לא חשב שאנשים כמוני לא ירצו להאריך ימים.
כבר היום, אני בת 17.5 ואני רוצה למות לפעמים.
איך הוא מסביר את זה??
לפעמים אני מודה, שאני מדברת עם ה'
פעם חשבתי שהוא מקשיב לי
והייתי בטוחה שאני המושיע.
לא נולדתי ב9 באב ואייני יודעת מאיזה שבת אני.
פעם דיברתי איתו, כי לא היה לי עם מי. האמנתי שהוא שומע אותי.
באיזה שהוא שלב הוא הפסיק לחזור אלי.
או אולי גדלתי והפסקתי רשמית להאמין בו.
תמיד צייירו בפני את ה' כדמות שעושה רק טוב, אילמלא זאת יתכן שהוא לא היה עוזב אותי.
אני מרגישה שיש לו עדיין קשר אליי, אבל אני לא המושיע.
אני המושיע של עצמי, כמו שהחבר שלי החליף את ה'
בתור מי שאני משתפת אותו בחיי.
אני רואה כמה קשה ומוזר לחבר שלי לקבל את השנאה שלי להוריי, לחיי.
הרי הוא ילד שנולד עם כפית זהב בפה, שמתכחש לזה.
לא יכול להבין את זה, אני מנסה לספר לו לשתף אותו.
ועדיין הוא לא יכול להבין לחלוטין, הוא אמר לי "את לא אוהבת את אח שלך?"
"לא" רציתי לומר לו גם "כן".אבל קשה לי להודות באהבה ליצור כה נתאב.
אבל זה מה שמייחד אותו, אכפת לו.
זה מה שאני אוהבת בו, הוא מנסה לגרום לי לכבד אנשים .
אין לי כבוד. לא חינכו אותי לכבוד .
הנני יודעת שאין אדם אשר אפשר להאשים והוא לא אנוכי, אולם אני גם יודעת שמי שעצב אותי הם הוריי ולכן אולי הם אשמים גם הם
אלמד להאשים את עצמי כשאוכל לגור עם החבר שלי ולקבל תמיכה תמידית ומייידית.
למשל עכשיו הוא ישן ולא יכול לתת לי לתמיכה, אילו הייתי לידו, יכולתי אני לבוא ולבכות לידו ולחבק אותו.
עשיתי את זה יום אחד. היה בזה סיפוק מה.
רע לי
קשה לי
ויש לי מחשבות אובדניות, שנסתרות והתקווה והחלום על החבר שלי מצילות אותי כל פעם מחדש.
כי אני רוצה לגור איתו אני רוצה ילדים .........
אני רוצה אותו.
אני סובלת מכאב של אהבה...
אני רוצה אותו כל כך, שאני לא יודעת אם אני יכולה לאכול.
מה שוב לא אוכל בוקר, צהריים......
בסוף אמות מתת משקל. אני לא רוצה את זה
אני אוהבת את החבר שלי ואני רוצה להיות איתו תמיד
כי אני יותר מכולם- גדלתי לתוך דכאון.
ואני חושבת שאני ראוויה לתמיכה הזו ממנו.
מקווה לשרוד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hitomi chan