הקדמה:
לאחר רגשות יסוורי מצפון וכאב שלא חלפו עם ההכחשה הבנתי שזה זה. שהגוף שלי והנפש שלי לא מוכנים לתת לי לוותר. לתת להזדמנות לחלוף בלעדי.
אז מה אם זה יקר [מאוד אגב] אז מה עם זה פחות איכותי עם ביה"ס. פשוט הרגשתי פספוס מטורף.
הרגשתי שהרכבת נוסעת ואני רודפת אחריה ושלעולם לא אפסיק לרדוף אם לא אקפוץ עליה -אז קפצתי.
הצטרפתי למשלחת לפולין מטעם ביה"ס שלנו, עכשיו [אחרי חודש... כן כן איזה 5 מפגשים]
בתחילת היום הרגשתי לא שייכת, עם הזמן, כשמכריי התנהגו אליי רגיל -הבנתי שאני לא נראית חריגה כמו שאני מרגישה שאני.
הפסנתרן:
סרט שואה תיעודי, להפך מרוב הסרטים הוא אופטימי רוב הזמן [טוב מעט מאוד זמן] ונגמר אופטימי. סוף סגור וטוב.
שמתי לב להרבה מוטיבים שזה מפחיד מה ששיעורי ספרות עשו לי.
תחושות שצפו בי היו של חמלה ופחד, פחד שזה יקרה לי.
הריי תמיד אמרו לי שהייתה שואה, תמיד הראו לי סרטים עליה, הרצאות... אנשים...
תמיד כשיש לי רגע שמח ואני שפויה, חולפת בי מחשבה ותמונה נוראית בה; אני רואה את עצמי הולכת עם אהוב ליבי אל מקום לא ידוע, כאשר הוא מופרד ממני וזה מרגיש לי כל פעם מחדש כאילו לקחו לי חלק ממני,וזה כואב על לכדי דמעות. ואני רואה אותו מתרחק ומביט בי בעיניים אדומות ומלאות דמעות והוא יודע שאסור לו לבכות, כמו גם אני. בתמונה הזו אני חווה כל פעם מחדש את המחשבה וההוויה של הפרידה הנוראית הזו שאני מנסה שלא לחשוב שהיא תקרה. מנסה שלא לחשוב שאי פעם אפרד ממנו [זה לא סתם קיצי ותמים- זה באמת ככה].
קראתי בספר של פסיכולוג דגול, ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות" מבוא ללוגותרפיה; הוא אמר שגם בזמנים הכי קשים הכי חשוכים, הוא מצא תקווה אחת -לראות את אהובתו שוב. הוא סיפר שהוא כל פעם מחדש חזה בדמיונו את דמותה המדימה לדידו, דמות אהובתו, הוא סיכם ואמר - האהבה היא התקווה הכי גדולה של אדם בכל מצב של חשכה היא תהיה האור שיחזיק את האדם, הוא עוד אמר כי האהבה היא הרגש ומצב הכי עילאי שאליו שואף האדם. בכך ניתן לפרש את דבריו שאדם נועד מטבעו לחפש אחר אהבה. אהבה באשר היא, לעצמים ודמויות ומאהבים ומאהבות.
אהבה באשר היא, הינה רגש נלאה ומרהיב שידע האדם, הוא טוען.
אני מסכימה לכול מילה שהוא כתב, ואני מעריצה אותו, אם הייתי יכולה לפגוש אותו הייתי שואלת אותו "אבל איך?" .
איך אפשר לחיות בלי מושא אהבתך?! זוהי שאלה רטורית הרי אני יודעת, החיים הם עבורי הזמן בו אני מחכה לראות את מושא אהבתי, ואני חיה לראות אותו כל פעם מחדש, ואני חיה כדאי להיות איתו כל פעם מחדש.
אתם יכולים לומר שאני תמימה, שאני צעירה, שזה ככה רק בחלומות -אבל אני חיה את חיי ואני יכולה להעיד שככה זה, ככה זה אצלי.
אני אוהבת אותו ואני חושבת שאני חיה למענו.
[כבדרך אגב] נוצר מצב שלא יכולתי לסבול את השהייה בבית לאחר סופ"ש מושלם עם החבר שלי, אז יצאתי מהבית הפרקתי ואחר כך התרפקתי[סוג של הרגעות עם אהבה לאותנטיות, לקלאסיות] איתו .
התחבקנו שעות, ובכיתי לו.
לראשונה בחיי שהרשתי לעצמי.
אז בכינו והתרגשנו, ושתקנו הרבה. אני חושבת שהשתיקה דיברה [לפחות בצד שלי].
השתיקה שלי אמרה שאני רוצה למות, ומצד שני לא מוכנה למות, הייתי בקונפליקט עם עצמי [מה עדיף?!] - העדפתי אותו.
עכשיו אני יכולה לומר [בחזרה לעניינינו] שלאחר צפייה בעולם שהיה השחור משחור לאנשים שהיה בשיא החשכה, אני יכולה לדמות זאת באנלוגיה לאור וצל : "קל לראות את העולם שחור כשיש חושך, ועדיין תמיד יש סיכוי למצוא תקווה שתאיר עליו והוא יהיה מגוון יותר, צבעוני יותר..."
ניתן להתייחס אל החבר שלי כאל מנורה, לומר שהוא מאיר את העולם שלי ומאפשר לי לראות צבעים.
וזה לא רק הוא, זו התקווה שלי להיות מישהי אחרת עם משפחה מצליחה יותר.
התקווה לבנות לעצמי משפחה תומכת ואוהבת ושמחה.
[ריבוי פעלים בתנ"ך -מלמד על רגש... ]
הסרט הזה גרם לי לראות קצת אור בחיי הקשים [יחסית] ולראות את הצבעים בהם.
אני חושבת שאנסה להמנע או לפחות להניא עצמי מלעשות משהו חריג כזה, סופני כזה...
[אתמול, החבר שלי אמר לי שהוא חזה בדמיונו בתמונה נוראה שהוא לא יודע איך להתמודד איתה; הוא אמר "עשית משהו לעצמך ולא היית יותר"...
אויי וויי זה מרגש אותי מחדש הזכרון המשפט שלו שהיה כל כך חזק עבורי. בכיתי.
הוא אמר "והבנתי שהיא לא חוזרת" רציתי אז לפרוץ בבכי, אבל רק שתקתי וחבקתי אותו ובכיתי בשקט- הרי למה לבכות על חלב שעוד לא נשפך?
הוא גרם לי להבין כמה רע יהיה ... אמרתי לו בתגובה כמה אנוכי זה יהיה...]
אני לא יודעת אם כל סערת הרוחות שלי(בשבועות האחרונים) היא במטרה [בלתי מודעת ולא נשלטת] לבדוק ולבחון אותו, הרי אני לא כל כך גרועה וקשה, אולי זה גם לבחון אותי. לבחון את היכולת שלו לסבול את מצבי הרוח שלי, את חוסר היכולת שלי להתמודד לבד.
אני יכולה לומר לטענתי כי 'עייפתי מלהתמודד' .
הוא שאל אותי, כאילו רק עכשיו הפנים, "האם זה תמיד היה כך?" -כן... ב5 שנים האחרונות כן.
אין צורך לצפות לדברים שלא יקרו.
אפשר לשמוח מדברים שקרו ועל זה שהם כן קרו.
לא לבכות על מה שלא קרה. רק על מה שכן קרה לשמוח. איש אחד חכם אמר לי פעם.
להנות מדברים שקרו לי ולא לבכות ממה שלא קרה לי -שציפיתי שיקרה ולא התממש.
בנימה אופטימית זו, אומר לכם לילה טוב.
חומר למחשבה: המסע לפולין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hitomi chan