לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Teenage life


סתם בלוגג אבל כדי להיכנסס !!

Avatarכינוי:  Hitomi chan

בת: 29

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2013    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2013

פסיכולוגי בלבד


החבר שלי אמר לי "זה פסיכולוגי. כי את רואה, איתי תמיד חם לך."

 

יכול להיות שכל צרות חיי היו נפתרות אילו רק הייתי מכירה את החבר שלי שנה קודם?

אילו רק היו נותנים לי להיות איתו יותר.

 

זה באמת פסיכולוגי.

החבר שלי אצלי,  אני יכולה להזיע כמו מטורפת וברגע שהוא הולך- לקפוא למוות.

 

אבל למה?

 

אמרתי לאמא שלי, "זה הכול בגלל הגירושים שלכם!" כתגובה על זה שהתלוננתי שקר לי, היא לא הבינה למה אני לבושה כל כך חם.

[מעילים בשיא הקיץ]

 

 

וזה נכון, הכול בגלל הגירושים.

אני שונאת אותם

אני סובלת מהם

אני מתאבת כל אחד מההורים שלי בדרכו שלו.

וזה לא היה ככה אילו הם לא היו הורסים את חיי ככה.

הורסים את הילדות שהייתה לי.

 

"כבד את אביך ואת אמך.........." ה' כנראה לא הכיר את הוריי.

איך אפשר לכבד אדם שהרס את חייך? ומתוך מה? - מתוך אהבה.

מתוך אהבה צבועה.

 

"למען יאריכו ימיך על פני האדמה הזו" ה' כנראה לא האמין במדע, ה' כנראה לא חשב שאנשים כמוני לא ירצו להאריך ימים.

 

כבר היום, אני בת 17.5 ואני רוצה למות לפעמים.

איך הוא מסביר את זה??

 

לפעמים אני מודה, שאני מדברת עם ה'

פעם חשבתי שהוא מקשיב לי

והייתי בטוחה שאני המושיע.

לא נולדתי ב9 באב  ואייני יודעת מאיזה שבת אני.

פעם דיברתי איתו, כי לא היה לי עם מי. האמנתי שהוא שומע אותי.

באיזה שהוא שלב הוא הפסיק לחזור אלי.

או אולי גדלתי והפסקתי רשמית להאמין בו.

 

תמיד צייירו בפני את ה' כדמות שעושה רק טוב, אילמלא זאת יתכן שהוא לא היה עוזב אותי.

אני מרגישה שיש לו עדיין קשר אליי, אבל אני לא המושיע.

אני המושיע של עצמי, כמו שהחבר שלי החליף את ה'

בתור מי שאני משתפת אותו בחיי.

 

 

אני רואה כמה קשה ומוזר לחבר שלי לקבל את השנאה שלי להוריי, לחיי.

הרי הוא ילד שנולד עם כפית זהב בפה, שמתכחש לזה.

לא יכול להבין את זה, אני מנסה לספר לו לשתף אותו.

ועדיין הוא לא יכול להבין לחלוטין, הוא אמר לי "את לא אוהבת את אח שלך?"

"לא" רציתי לומר לו גם "כן".אבל קשה לי להודות באהבה ליצור כה נתאב.

 

אבל זה מה שמייחד אותו, אכפת לו. 

זה מה שאני אוהבת בו, הוא מנסה לגרום לי לכבד אנשים .

 

אין לי כבוד. לא חינכו אותי לכבוד .

הנני יודעת שאין אדם אשר אפשר להאשים והוא לא אנוכי, אולם אני גם יודעת שמי שעצב אותי הם הוריי ולכן אולי הם אשמים גם הם

אלמד להאשים את עצמי כשאוכל לגור עם החבר שלי ולקבל תמיכה תמידית ומייידית.

 

למשל עכשיו הוא ישן ולא יכול לתת לי לתמיכה, אילו הייתי לידו, יכולתי אני לבוא ולבכות לידו ולחבק אותו.

עשיתי את זה יום אחד. היה בזה סיפוק מה.

 

 

 

רע לי

קשה לי

ויש לי מחשבות אובדניות, שנסתרות והתקווה והחלום על החבר שלי מצילות אותי כל פעם מחדש.

כי אני רוצה לגור איתו אני רוצה ילדים .........

חיבוק עצוב

 

אני רוצה אותו.

אני סובלת מכאב של אהבה...

אני רוצה אותו כל כך, שאני לא יודעת אם אני יכולה לאכול.

מה שוב לא אוכל בוקר, צהריים......

בסוף אמות מתת משקל. אני לא רוצה את זה

 

 

אני אוהבת את החבר שלי ואני רוצה להיות איתו תמיד

כי אני יותר מכולם- גדלתי לתוך דכאון. 

ואני חושבת שאני ראוויה לתמיכה הזו ממנו.

 

מקווה לשרוד

נכתב על ידי Hitomi chan , 20/9/2013 11:08  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Hitomi chan ב-17/11/2013 21:43
 



צמתי. זו כנראה היתה טעות.


איך ירדתי ב29 שעות חמש קילו?

 

אני גם ככה במשקל גרוע [למטה]

לא גרוע מידי

אבל

 

רק ישנתי אצל החבר שלי, ורציתי בפעם הראשונה [שניה חלקית] להרגיש את יום כיפור.

 

ישמע לכם תמוהה, ההורים שלי כל כך שונאי דת שהם אפילו לא שומרים על מסורת של עם ישראל.

לא צמתי מעולם מאוכל ומים כל כך הרבה

וגם אתמול אני מודה, שתיתי כי הרגשתי שאני מאבדת את הקשר אדמה.

 

וכן בקשתי מהחבר שלי שתיה מתוקה[הוא הציע] כשמצבי היה קשה לדעתי, הרגשתי כל כך חלשה שלא הצלחתי לעמוד להרבה זמן.

אני זוכרת שעמדתי והלכתי לשירותים, כן לשתוף ידיים.

הבטתי במראה והכול היה נראה פתאום אחרת, מסתובב קצת ומשנה צבע.

 

אז אמרתי לחבר שלי שפעם הבאה שאני אעמוד אני אפול.

 

זה נשמע כאילו משהו רע עבר עלי.

אבל תכל'ס הצום לא היה כל כך קשה,החבר שלי תמך בי.

ומנגד ישנתי אצלו -אז בכלל היה לי נחמד.

השילוב של הצום והשינה אצלו היה קצת מוזר לגוף שלי.

ולדעתי זה היה טוב, ככה לא בזבזנו אנרגיה מיותרת.

 

זה לא מנע ממני להנות מזה שיכולתי לשון עליו,

או סתם לגעת לו ביד באמצע הלילה.

 

 

אז לאחר שהורדתי יותר מידי קלוריות ,בלא מודע.

 

נ.ב : דיברתי עם חברה שלי על זה שאני רוצה לצום- היא הזהירה אותי. 

 

אני צריכה לשוב ולאכול, והרבה מאוד.

כי אם לפני כיפור רציתי לעלות 5 קילו, עכשיו יש לי תשע.

ואני רצינית זה באמת קשה.

הגוף שלי לא יודע לעלות במשקל [אני חושבת]

וגם מעולם לא הרגילו אותו לאכול, תמיד היה מעט מידי אוכל בבית.

 ואנחנו לא משפחה עניה [עובדה יש כסף למותרות]

 

שנה טובה לכולם, ואני מקווה שה' יסלח לי על זה.

 

נכתב על ידי Hitomi chan , 15/9/2013 08:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



everyone have a family, but me.


 

to cry

it's easy

 

 

לכולם יש לאן ללכת בחג, חוץ מלי

לי אין משפחה ללכת אליה

ואני לא עולה חדשה ללא הורים

ואני לא חיילת בבודדת או משהו

אני סתם ילדה להורים גרושים

שדור סבא וסבתא כבר איננו, ואין מה שיאחד את המשפחה

 

אני יודעת שהמצב הסוציואקונומי שלי יחסית טוב לאלו שבאו בלי כלום לארץ.

אלו שבאו בפרוייקט נעל"ה אין להם הורים, הם לא יודעים עברית ובקושי אנגלית.

 

אבל מה שוני ביננו?

לא הרבה

אולי העובדה שלהם קל יותר, הם לא מצפים למשפחתיות כמו שאני מצפה.

 

אני בת 17.5 כיתה י'ב וההורים שלי לא חגגו מעולם חגים כמו שצריך.

יש לי זכרונות שעשינו ערבי חג משפחתיים יחד אבל האחרון היה לפני 6 שנים.

זה מרגיש כואב ורע כאילו דוקרים אותי ומסובבים את זה כדאי שיכאב, לא שאי פעם זה קרה לי.

אבל מסרטים ומעיתונות אפשר לקבל את ההרגשה של איך זה. והדמיון הפרוע שלי...

 

זה בטח מאוד כואב.

 

אבל כל כאב פיזי שאינו סופני -נרפא.

אני מאמינה שכאבים פסיכולוגים נפשיים -גם, אבל האם הכאב של חוסר המשפחתיות וחוסר היחס גם?

ולמה אכפת לי מזה כל כך בשלוש שנים האחרונות?

מעולם לא חשתי בחסרון של הרכיב הזה , אולי כי מעולם לא ידעתי שיש כזה.

ורק עכשיו, שאני מכירה אנשים מגוונים, מכל מיני עדות וכל מיני מוצאים.

אני יכולה להבין מה לא היה לי.

אדם לא יודע שחסר לו אם הוא לא מודע למה שהיה יכול להיות לו.

וכך אני...

 

התקשרו אלי ממשרד הרווחה להודות לי על היוזמה, רציתי לא להיות לבד בחג [אימי, אני והחבר שלה...]

לבד אצלי, זה כל מה שלא כולל אנשים זרים [כלומר ... משפחה קרובה, משמע להיות לבד.]

ויש בזה הגיון הרי המשפחה שלי התפרקה זה שנים[5 שנים סופית] וגם אם כולנו ביחד סביב אותו שולחן זה לא מרגיש ככה.

אבל אין להם מי שיתארח.

ו

אני יודעת שזה לא בריא להתעסק בזה, אני יודעת שזה לא טוב להתעסק בפרי רקוב.

אבל אני תמיד חושבת שהמערכה החשוכה הזו, והאור שנראה מידי פעם מעבר לפינה הרחוקה זו לא רכבת שבאה לדרוס אותי, אלא משהו שבא להציל אותי.

 

הבטחתי
לחבר שלי שאשרוד את החג הנורא הזה, שיכל להיות כל כך נחמד אילו רק... היה אחרת.

 אני לא יודעת  למה זה ככה; זה לא כי איננו דתיים, איננו שומרי מסרות.

ואולי דווקא מן הסיבה שאיננו שומרי מסורת בכל תכלית היא זו שהרסה את הכול.

ותמיד חשבתי שלמסורת אין תועלת , עד שפגשתי את אחת החברות הטובות שלי, עד שפגשתי את החבר שלי.

 

לא ככה יראו חיי נכון? ביסורי מצפון ובכי מר על חיי שחלפו, על מה שיכל להיות אילו?

אני לא יודעת אם אני אוהבת להתמרר בבכי, ואולי רק מעט אבל זה ממש לא טוב לי.

אני לא אוהבת להתמרר בבכי כשאין לי מישהו שיתמוך בי.

ועדיין מה הסיבה לכך, שאני לא יכולה להכיל את זה שאין לי משפחה ? למה בכלל אכפת לי?

 

ואני מגדירה את המושג משפחה בתור הרגש במלווה למילה, הרגש של האחווה הנצחית של האהבה המלווה למילה

הקונוטציות החיוביות שבאות מהמילה "משפחה", מקום אליו אתה שייך.

ועדיין למה אני מרגישה שאין לי משפחה?

אני יודעת שכאשר אני חושבת על זה, אני נוטה להתדרדר במדרון חלקלק של מחשבות שליליות וכאשר אני חותרת עמוק יותר ונוגעת בזכרונות העמוקים והמדוכאים בידי הזכרון התודעתי שלי אני נזכרת שפעם כן היתה משפחה,
פעם אבא שלי ואמא שלי ואנחנו צפים ביחד בטלוויזיה [והתמונה שעולה לי בראש, היתה לפני 15 שעות, בביתו של החבר שלי- כשכולם יושבים וצופים ביחד בטלוויזיה]

וזה גורם לי לבכות

 

אולי בגלל כל ההתבודדות הזו וההתנזרות הזו של כל אחד במשפחה מאחר היא שגרמה לדבר להיות נושא כל כך טעון וכאוב.

אני חוששת שלהיות משפחה שכולה זה יותר קל, מגירושים.

כי אם איבדת את הבן שלך במסגרת צבאית, לפחות את יודעת שהוא מת [לרוב] למען הרבה אחרים.

אבל משפחה גרושה , זה למען שום דבר מלבד אגו שלא מתמלא ליותר משנים בודדות.

 

גירושים זה כואב, והנושא מעסיק את חיי כבר למעלה מ4-5 שנים שבהם הנושא כל כך עלה אלי.

אמי מאמינה שאני מספיק בוגרת בשביל להכיל את הכאב שלה, על חייה.

אבל אני לא!

 

וחברה של אימי אמרה משפט שמהדרדר לי בראש כבר שנים "איך הם כל כך אופטימים אחרי הגירושים של הוריהם?!"

 

והיא שאלה את זה לפני 4 שנים, בזמן שהנושא אצלי רק התחיל להדהד

לחלחל לתודעה -הייי, אבא שונא את אמא .... 

 

 

אני זוכרת כמה מוזר וקשה היה לי להיות אצל חברה שלי בבית [הורים נשואים באושר] ולראות את ההורים שלה יחד.

הרי איך?

איך יתכן שיש לה הורים ביחד? שלי לא.

מה גורם לשלה להיות ביחד? למה שלה ביחד ושלי לאו?!

שאלתי את השאלה הזו כל כך הרבה פעמים את הוריו שאני מקוווה שהם ימצאו לה תשובה.

 

אני לא מאמינה שיש לה תשובה, קרי לעיינות דעתי לא היה כל טעם ותועלת בגירושין

זה לא שאבא שלי ממאושר ומצליח יותר, זה לא שאמא שלי מאושר [לא עד שפגשה את החבר החדש שלה]

היא תמיד אמרה לי שהיא אהבה את אבא שלי גם אחרי הגירושים ושלקחו לה בין 4-6 שנים להבין שזהו.

 

 

דיברתי עם החבר שלי במטרה לרומם את מצב רוחי לקראת הבחינה היום.

 

אז זה תמיד עובד

כי רק הדיבור איתו ושמיעת קולו מעבירה בגופי הורמונים משמחים.

אגב זו אחת השיטות לצאת ממצב של עצב [לדבר עם אדם אהוב]

 

אם לא מבחינה מנטלית אז לפחות מבחינה קלינית הורמונאלית

 

שיהיה לי בהצלחה

-סימולציה של פסיכומטרי

נכתב על ידי Hitomi chan , 3/9/2013 12:35  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Hitomi chan ב-20/9/2013 11:08
 





6,772
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHitomi chan אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Hitomi chan ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)