תמיד ימי הזכרון היו לי קשים.
זאת אומרת, קשים כשאני בוחרת לצפות בטלוויזיה בתכניות קשורות או להקשיב לשירים עצובים כאלה.
את זה, אני מודה, אני עושה רק בחלק קטן מיום הזכרון.
קרוב לוודאי שבמשך רוב היום אצפה בתכניות במחשב, אוריד סדרות אמריקאיות ואשכח שהיום זה יום...אחר.
רגע נוסף של אמת - פשוט כדי לברוח.
אבל השנה, גם אני חיילת.
ופתאום, אני שמה לב. לחיילים שעולים לאוטובוס בימי ראשון, הם עם תיק גדול על הגב.
ביום חמישי הם יושבים באוטובוס עם נשק עליהם. יש להם קצת זיפים וגם חיוך קטן. הם חוזרים הביתה!
אם אדם מבוגר יעלה על האוטובוס הם יקומו ויתנו לו לשבת.
לא משנה להם התיק או הנשק.
הם חוזרים הביתה!
"אמא שלהם מחכה להם", אני חושבת.
בטח הם התקשרו כבר אתמול בערב.
"אמא, אולי תכיני לי..." הם מבקשים. כן. זה למה הם מחייכים באוטובוס!
הם מחכים כבר לאוכל של אמא. נמאס מהתבלין הקבוע הזה שמשתמשים בו בחדר אוכל. (עד שהם מועילים בטובם להוסיף תבלין לאוכל).
סוף סוף הם יפגשו עם החברה. עם החברים. קצת פייסבוק קצת אנטרנט קצת חופש.
מקלחת טובה, אוכל, אחח בית!
אבל, מה אם יום אחד הם לא יחזרו?
אני בטח לא אשים לב. אני לא מכירה את כל האנשים שעולים על האוטובוס.
אני לא אשים לב אם אחד מהם חסר.
מה אם יום אחד הוא לא יחזור? החיל הזה שיושב באוטובוס ואני בכלל לא יודעת?
שאלוהים ישמור עליכם חיילים.
ותודה ששמרתם עלינו, חללים.
בזכותכם אנחנו פה. אני פה. האוטובוס פה, שמחזיר את כל החיילים הביתה.
בזכותכם אנחנו פה. המדינה הזאת שלכם.
המדינה הזאת שלכם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
