משאתה ילד קטן מלמדים אותך להיות ילד טוב.
אם תתנהג יפה אצל הרופא תקבל מדבקה.
אם תאכל הכל תקבל קינוח.
אם תסיים את כל השיעורים, תוכל לראות טלוויזיה.
אם תלך לישון מוקדם היום, מחר תוכל להשאר עד יותר מאוחר.
וככה מבטיחים לך, שאם ואם ואם...תקבל מה שאתה רוצה.
ואז, מגיעה הכאפה.
אתה מתבגר. הגורמים שאיתם אתה מנהל משא ומתן הם כבר לא ההורים שלך. לא האחים. לא סבא וסבתא ולא המורה.
אתה מגלה שכמה שאתה יותר..."ילד טוב" ככה אתה לא משיג כלום.
וכמה שאתה לא עושה מה שאומרים, מקשה, עושה בעיות - משיג כל מה שביקשת.
רק אם תעשה בעיות, תצא מוקדם יותר.
ורק אם תצעק ותטען שאתה לא זז לשום מקום, יעבירו אותך לאן שאתה רוצה.
רק אם תעמוד ותגיד "אני.לא.מוכן" יבינו שאתה -לא מוכן-
רק אם תדרוש "מגיע לי ומגיע לי עכשיו", לא יגידו לך, "נדבר עם..." "אעביר את זה הלאה..." אלא ייתנו לך. עכשיו.
ורק אם לא תוותר , יוותרו לך.
ורק אם לא תתן , ייתנו לך.
וככה זה. זה העולם המעוות. או לפחות העולם המעוות במערכת הצבאית.
ושמעתי שבצבא מלמדים אותך על החיים......
בבלוג זה
בכל הבלוגים
