שעת סיפור.

שלום שלום D:

טוב אני ענבל,

ואולי אתם מכירים אותי מהבלוג שלי,

'.because we live once' [קישורים ברשימות.]

טוב אז הנה אני פותחת עוד בלוג של סיפור,

את הקודם אני כבר לא מעדכנת כי הסיפור יצא גרוע.

אני עדין לא סגורה על השם,

אז יש סכוי שהוא יתחלף!

עוד משו', זה לא סיפור עליי, זה סיפור שאני המצאתי [חשוב לציין.]

טוב קישקשתי מספיק,

הנה הפרק הראשון (:

פרק ראשון

'דווקא עכשיו'

באמצע שיעור מתמטיקה נחת על השולחן שלי פתק.

הוא הגיע מאחורי, אבל לא ראיתי מי העביר אותו אליי. איך יכולתי לראות?

אני שורה שניה בכיתה- ויש 5 שורות בכיתה, וגם אין לי עיניים בגב!

בכל אופן- כשהפתק נחת על השולחן שלי, בלי להשמיע אף קול-

הוא התנחל על המחברת הפתוחה שלי,

בהיתי בו הרבה מאוד זמן עיניים גדולות של-

'מי העביר את הפתק הזה לעזאזל?!'

"מה זה?" שירן שיושבת ליידי תקעה בי מרפק.

"מה זה?" חזרתי על שאלתה. "כמו מה זה נראה לך? זה פתק..!!"

"מצחיק מאוד" שירן גיחכה.

"אז תצחקי! למה את לא צוחקת?"

"תעזבי אותי כבר!" היא נראתה כועסת.

"טוב, אבל את התחלת, רק שתדעי"

"טוב, טוב" היא הייתה עצבנית.

עברו 5 דק' עם שתיקה [חוץ מהדיבורים של המורה.]

ואז שירן אמרה, "נוו תפתחי כבר, את לא מתה לראות מה כתוב?"

ואני מתתי לראות, פשוט לא יכולתי כי יש לי טראומות מיזה, לא עניתי לה.

"תפתחי" היא לחשה אחרי דקה.

"למה? מה בוער?" עניתי.

אני עניתי לעצמי- לא רק הפתק בוער, גם אני. מסקרנות! היא מרגע לרגע מתגברת.

אם אני לא אפתח את הפתק הגוף שלי יצרח- 'הצילו, אני נשרף!'

לרגע אחד חשבתי על דבר מוזר-

אם זה הפתק שלי, למה שירן צריכה לקרוא אותו? כאילו זה שלה?!

זה נחת על השולחן שלי, אצלי.

אבל- זה השולחן גם של שירן, והוא לא רק שלי פרטי, 

וזה טבעי שהיא תירצה לדעת מה קורה.

גם אני הייתי עושה את זה.

אני לא יכולה יותר, התחלתי ללכת עם היד שלי למחברת-

אני הייתי אדומה מרוב סקרנות וגם מהתרגשות.

לרגע חשבתי על משהו אחר לגמרי-

אבא אמר אתמול שהוא קיבל הצעת עבודה לניו יורק ואני חייבת לחשוב

איך לשכנע אותו שלא, ואז אמרתי לעצמי 'יש- אני  כבר לא מסתקרנת'.

וזה חזר אליי.. חבל שחשבתי על זה! באמת חבל.

הפעמון צילצל. לקחתי את הפתק והלכתי לצד של הכיתה.

ופתחתי את הפתק.

לדעתי יצא פרק מאוד יפה.

בעיקר המתח בסוף D:

מקווה שאהבתם, ואשמח לשמוע דעות!

אוהבת המון,