לא משנה מה אמרת, כמה אמרת.

כמה רבנו, כמה דיברנו.

כמה שתקנו, כמה התגעגענו.

כמה בכיתי, כמה צחקת.

כמה היינו שונים אחד מהשני אבל בו זמנית כ"כ דומים.

קרובים ורחוקים.

אוהבים, בין אם כן או לא.

זה נגמר.

אני לא עצובה, אני שמחה שעשיתי את הדבר הנכון לשם שינוי.

My Favourite Game היה אתה.

ועכשיו הכל סתם נשאר כלום.

כל הזיכרונות, כל הדיבורים, כל המעשים נראים עכשיו כמו כלום.

סתם עוד חרא שהחיים ניסו להאכיל אותי.

I'm losing my favourite game

Just losing my favourite game

והנה, כמעט עברו להם שנתיים.

גרמת לי להתבגר, גרמת לי להבין הרבה דברים, לימדת אותי הרבה על החיים ובכלל, היית אוזן קשבת בשעות קשות.

אבל כשמשהו צריך להיגמר, הוא פשוט נהיה מכוער ונפסק.

אז אני חושבת שהגיע הזמן להגיד יפה שלום וכל אחד יפנה לדרכו.

 ורק בשביל לשמור על שפיות ואופטימיות.

התקופה האחורנה די חביבה עליי.

רואים שהשנה מסתיימת, המורים מבריזים לנו, אנחנו להם וכולם הרבה יותר שמחים.

אומנם יש תקופת לחץ ומשברים, אבל עדיין יודעים להנות.

לפחות משתדלים.

אני כן, אני יודעת שכן.

מחר יום הולדת שנתיים לבלוג.

אני נזכרת בפוסטים הראשונים שכתבתי, כמה דברים השתנו.

כמה אני השתניתי.

אז כן, אני יודעת להינות מהחיים.

לנצל כל רגע.

לחייך.

לצחוק.

לרקוד.

להשתגע.

לעשות רק מה שאני רוצה.

מה שאני יודעת לעשות.

ולא אכפת לי ממה שאומרים, אנשים יכולים להמשיך לדבר.

לדבר כמה שהם רק רוצים.

חברים אמיתיים ישארו פה לצידי.

למרות השיגעונות והצרות.

אז תודה.

תודה על תחילה של תקופה חדשה ונהדרת.

תודה על כל מה שהיה עד עכשיו, ועוד יהיה.

נו נו, מי היה מאמין שהקיטשיות תיגמר.

עד כאן,

.Violet. [רק ויולט]