אתמול בערב חזרתי מהעבודה, ומרוב עייפות ואי הבנה של מה אני עושה, יצא לי לבלות שעה מול מאסטר שף ילדים. אין ספק, היה מרגש. זה תמיד מרגש לראות ילדים קטנים מתייפחים על לא כלום. וזה בדיוק מה שקרה כשליהיא, 11, מתל אביב (מפתיע), בכתה מכל הלב על כך שאיך לעזאזל מצפים שהיא תכין ניוקי שהיא מעולם לא טעמה או הכינה ואיך היא אמורה לעבוד עם זה, וכמה שהעולם מר.
ואז אחרי שהשף הדגול חיים כהן נתן לה כמה טיפים של אלופים, הודיעה ליהיא לקהל שהיא לא מתכוונת לוותר, היא לא מוותרת בקלות, אם היא רוצה משהו היא תשיג אותו, והיא תמיד נלחמת למען המטרות שלה מכל הלב.
עכשיו אני לא מכירה את ליהיא מתל אביב, אבל מצורת הדיבור, ומהמראה שבוא נאמר, ברוך השם לא חסר אוכל בבית, קשה לי להאמין שליהיא נלחמה על משהו בחיים שלה. יותר כמו, אמא אבא תקנו לי, וזה פשוט הופיע. שזה הרבה יותר מאבק יחסית לכך שהיא רגילה שהדברים מופעים עוד לפני שהיא מבקשת.
בקיץ האחרון יצא לי לבלות כמה פעמים במאהל המחאה בשכונת ג'סי כהן בחולון. ישבתי עם אנשים אמיתיים, בעלי חלומות אמיתיים, אנשים שנתנו הכל למדינה הזאת. ולא נגיד אנשים עצלנים, אנשים עובדים, שעובדים על חייהם, ובסך הכל רוצים לגדל משפחה בארץ הקודש. משפחה ובית שאפשר יהיה להתגאות בהם. ואי אפשר. בגלל החינוך, או בגלל המיסים, או בגלל מזג האוויר. אבל אי אפשר. ולא משנה כמה הם מנסים, זה לא מצליח. אבל כמו ליהיא, 11, תל אביב, גם יוסי, 54, ג'סי כהן חולון, לא אוהב לוותר לדברים הקשים בחיים, ונלחם בשביל מה שחשוב לו. רק שאצל יוסי, זה לא ניוקי מוצלח שינגן סימפוניות על בלוטות הטעם של אייל שני, אלא חינוך לילדיו, ואוכל לשים להם בצלחת.
ביום שבת האחרון, ה5.5.2012, "חגגנו" את חג הפועלים בירושלים הבירה. לומר שהיה כיף, זה לא מקיף. לומר שהיה מרגש, זה לא הכי נכון. לצערנו הכלכך רב, המוני החולצות הכחולות ברחוב כבר נהיו לשגרה, וקולות צורחים לצדק חברתי ומיסים הוגנים לא היה משהו חדש, או מסעיר. אבל דבר אחד דווקא כן הביא אותי לכדי דמעות ורגש אמיתי, דבר שקרוב להעלם מן המחאה הזאת. ראובן אברג'יל, ממנהיגי הפנתרים השחורים,תנועת השוויון למזרחים הגדולה והרועשת שהייתה במדינת ישראל, עולה על במה מעץ, מול כ700 אזרחים, מרביתם בני נוער, מרביתם בחולצות כחולות של השומר הצעיר, תנועה שלהזכירנו הוקמה אי שם בפולין. אז איך זה ש"מזרחי" עומד בפני חבורה של ילדים בני 17 מתנועה "אשכנזית" וליותר מכמה מהם יש דעות אמיתיות בעיניים.
אז שלא כמו ליהיא, 11, תל אביב, אני לא מתיימרת לדעת מהם הקשיים של החיים, ומודה שלעולם לא יצא לי להלחם באמת מכל הלב על משהו שהיה מאוד חשוב לי. ואין ספק שהמקום היחיד שבו המחאה פוגשת אותי אישית, הוא כשאני ממלאת את הדלק באוטו של אמא, וזה עולה לי בעוד קופסת סיגריות. אבל אין גאה יותר ממני ללכת ברחובות ירושלים, בחולצה כחולה וגואש אדום על הלחיים, ולהחלם על שמירת ערכי המדינה שהקימו כאן זקנינו. לקרוע את הגרון, ללכת עד שיקרסו הרגליים, להלחם עד כמה שיהיה צורך.
בימים אלה על שער המוסד שלי, מופע דגל אדום של תנועת השומר הצעיר ומתחתיו משפט : דור חדש ומאמין.
אז דור חדש יש, עכשיו הגיע הרגע בו אנו צריכים להאמין, שאנחנו נביא את השינוי. אנחנו נהפוך מעובדים לעבדים. לא בשביל עצמינו, אלא בשביל כל אלה שלא יכולים לצאת לרחובות כי הם עובדים קשה ונותנים את הנשמה בשביל המדינה כפויית הטובה שלנו.
שחקו שחקו יא חולמים,
גל.
כינוי:
GalDylan
בבלוג זה
בכל הבלוגים
