החיים זה סה"כ סיפור (טראגי?!) בתמונות אבל גם לזה יש סוף

אומנם רק חצי שעה אחרי הפוסט הקודם אבל אני לא עומד בזה וכותב את זה - לצערי!

שוב הדמעה על קצה העין,

שוב המילים הקשות ביידים,

שוב הלב מתקשה לעכל,

שוב המוח מנסה להבין,

שוב השוק תוקף מכל הכיוונים,

שוב אני לא מאמין שזה קורה,

שוב אני מצטער על הרגע הזה,

שוב אני חושב איך יוצאים,

שוב אני מנסה להסביר,

שוב אני חושב מה לעשות,

שוב אני חושב מה לרצות,

שוב אני לא יודע,

שוב אני לא מאמין,

איך תמיד, תמיד,

         לי!

אולי זה לא המקום אבל אני מרגיש חייב:

את לא לבד! אני כאן! בשבילך! תמיד! בכל מצב, שעה, מקרה!

אולי לקחתי את זה קשה, אולי יצאתי מפרופורציות אבל קשה לי לשמוע את הדברים!

אני אוהב אותך ובשביל זה אני כאן! רק בשביל זה! בשבילך!

אני מצטער אם קרה ואני עוד יותר מצטער שככה זה קרה! מהר דברי איתי! בבקשה!