שקט.
דממה.
רק אני ואמא הולכות ברחוב השקט, יד נוגעת לא נוגעת ביד.
אמא נושמת את האוויר הנקי, השקט הזה, הטהור שיש רק ביום כיפור.
זה כאילו יום שכל החטאים והדברים הרעים שנמצאים באוויר, ומטנפים את הסובב- נעלמים, לרגע הם מתנדפים.
כולם בבית כנסת, ורק לאמא לא היה כח ללכת, היא אומרת ש "זו הליכה רחוקה מדי, ולאישה בהריון אסור בכלל להתאמץ".
הלכנו והסתובבנו באיטיות (כי אמא כבר ממש כבדה, וקשה לה לסחוב את עצמה), וסיפרתי לה שהמורה נתנה לי "מצויין" בבחינה בחשבון.
"אני יודעת כבר לכפול מספרים", אמרתי לה בגאווה.
היא חייכה אליי חיוך צוחק, "באמת? אז בואי אני אבחן אותך, סיגל", "טוב! אני מוכנה" עניתי.
"אם את כופלת שלוש...."
אזעקה.
וווווואווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.
אמא כמעט התעלפה.
זה היה הרעש הכי מבהיל ששמעתי בחיי, והבנתי שגם אמא חושבת כמוני- היא החזיקה את בטנה והתנשמה בכבדות.
"אלוהים ישמור, מה הם חושביםלעצמם, באמצע יום כיפור?!" היא צעקה, "זה כנראה משהו ממש נורא".
היא תפסה את ידי, וגררה אותי כמעט בריצה חזרה הביתה.
כל הדרך היא מלמלה בהיסטריה משהו על זה שאבא צריך להיות איתנו, וצריך למצוא את שלומי שיחזור הביתה.
נכנסו הביתה ואמא סגרה את הדלת בטריקה.
"סיגלי, תנעלי את הדלת ותפתחי רק לאבא או שלומי", היא אמרה ורצה לחדר של אורנה לבדוק אם היא עדיין שם עם חברותיה.
שמעתי קולות בכי מהסלון.
הלכתי לשם והתכופתתי מתחת לספא, מקור הרעש.
אורנה וחברתה התחבאו שם, מכורבלות ורועדות.
"צאו משם", אמרתי להן.
"סיגל מה זאת הייתה האזעקה הזאת?", היא שאלה אותי.
"אני לא יודעת, אבל צריך להישאר בבית עד שנבין מה קורה", עניתי לה.
"אלוהים אדירים תודה לאל שאת בסדר", אמא רצה וחיבקה את אורנה, "דאגתי לך כל כך", היא אמרה ונישקה את מצחה.
בום! בום! בוום!
"אמאאאאאאאאא!" אורנה צרחה, "מה הרעש הזה?!".
"אני לא יודעת חמודה, בואו כולכן לחדר שלי ושל אבא".
הלכנו אחרי אמא לחדר.
היא אמרה לנו לשבת מתחת למדף המתכת שלה.
"אל תזוזו", היא אמרה.
היא התקדמה אל עבר הדלת, שלפתע כל הבית רעד.
טח!
התמונה הבאה שראיתי הייתה את אמא שוכבת על הרצפה, וענן קטן של אבק מתעופף סביבה כמו הילה מטושטשת.
"אמא!", צרחתי.
רצתי אליה בפחד.
היא שכבה על הרצפה ולא נעה, זרזיף דם נזל ממצחה.
הסתכלתי לעבר הבטן שלה.
על בטנה של אמא הייתה חתיכת לבנה, שכנראה נפלה מהקיר, ועל מכנסיה דם, המון דם.
ישבתי לידה מנענעת את ברכיי קדימה אחורה, ובכיתי, ובכיתי.
ברקע המשיכה הסירנה לנגן, ואני בקצב אחיד איתה מתנענעת, ובוכה...ובוכה.
אחרי שבועיים וחצי אחרי היא כבר חזרה הביתה.
קיבלנו אותה בשמחה, עם המון בלונים ואפילו עוגה.
היא חייכה כשראתה את פנינו, את עיניה היו אפורות, אפלות.
גם הרבה שנים אחרי זה, היא עדיין עם אותן עיניים אפורות, עצובות, מסתירות כאב מהעבר.
היא משחקת בשמחה עם נכדיה-ילדיי או ילדתה של אחותי או אחי, אבל הלב שלה לא שלם, הוא התפרק, איפשהו שם, בנבכי הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
