הפרנץ' הבועט

שלום שלום לכם.

כאילו אני חושבת לעצמי לפעמים איזה חיים פלסטיק יש לנו.

הכל כבר כל כך אוטומטי ומובן מאליו- שכבר רגש, אנשים חמים, אהבה, ובאמת רצון לעשות דברים טובים, קצת הטשטשו.

תודו, את החברים האמיתייים שלכם אתם אולי יכולים לספור על כף יד אחת, אבל בפייסבוק יש לכן לפחות 200 (וחצי מהם אתם באמת לא מכירים).

אנחנו עושים דברים שבאופנה, דברים שאנשים אחרים אומרים שזה טוב.

וזה טוב בגלל שזה מכניס להם כסף.

והכל שחור על גבי לבן- אתם יודעים מה מותר ומה אסור.

וכולם מנסים להיות שונים מכולם, ואלה שלא מנסים פשוט חיים בעולם אחר.

וכולם רוצים להצליח-בלימודים, בספורט, באהבה, ושכולם יגידו שהם הכי טובים.

אבל אז הם שוכחים את עצמם.

להם אינדיווידואליסטית זה לא עושה באמת טוב לעשות את כל הדברים האלה.

בסופו של דבר, אנשים פשוט שכחו את עצמם.

אנחנו בכלל לא אוהבים ללמוד, וזה נופל לנו על דברים שאנחנו באמת אוהבים וצריכים בשביל עצמנו.

הבית ספר פשוט מחרב אינדיווידואליזם.

גם הצבא.

ולחפש את הכי שווה, שכולם יגידו "וואו", "זאת אומרת שהיא גם שווה", זה לא לחפש אהבה בשביל עצמך.

זה לחפש אהבה בשביל התדמית שלך.

אהבה שלא באה למלא לך את הצורך הקיומי באהבה.

כל היום ללמוד וללמוד ולעשות...ואין לי זמן לעשות דברים שאני באמת רוצה. באמת אוהבת. שבאמת עושים לי טוב.

אני כל כך אוהבת לישון בבוקר עד מאוחר, ולקום שכולם כבר יצאו, ולשתות לי קפה בשקט.

ואז להתארגן לאט לאט, וללכת לבצפר.

ולהגיע לשם באיחור, אחרי שכולם שם כבר מהבוקר, עייפים ומוטרדים.

ולהיות רעננה.

ולהרגיש חופשייה.

ולהרגיש שאני עושה דברים בשביל עצמי.

לקרוא, לבשל, לאהוב, לבלות, ללכת לחדר כושר, לשחות, לראות סרטים, לדבר, להשקות את הגינה, לקחת את הכלבה לטיול, להעריך את הנוף (ולהינות ממנו), לדעת לנשום.

בסופו של דבר, תחשבו טיפה על עצמכם, תעשו דברים בשביל עצמכם, כי החיים קצרים מדי לבזבז אותם בשביל אנשים אחרים.

אתם חיים בשביל עצמכם.

תממשו את עצמכם.

תחיו.

[=