הפרנץ' הבועט

כל כך הרבה זמן.

כל כך הרבה זמן אני רוצה אותו.

הוא יודע את זה, הוא רוצה בחזרה, אני מרגישה.

אינטואיציה נשית.

אין לנו מה לעשות, אלא לחכות למסיבה.

אנחנו לא נפגשים מחוץ לבצפר, ואם כן אז רק ביום שישי בעיר, או במסיבות.

ויש בו משהו, שכל כך מושך אותי.

וזה מוזר.

הרי הוא לא חתיך, והוא לא נראה טוב כפי שמקובל, אבל יש בו משהו טוב בעיניים.

העיניים שלו, שהם חמות. חודרות. מלטפות אותי כל שיעור ושיעור.

ואני מרגישה שהוא חושב עליי, מסתכל עליי, מכסה אותי במחשבותיו.

ואני מרגישה זאת. אני קוראת אותו. ועושה את עצמי כאילו אני לא מודעת, כאילו לא אכפת לי.

ושנינו מחכים, להזדמנות הבאה, שישברו החומות, ואני אוכל לחוש את החמימות שהוא שולח לי בעינו, דרך ידיו, דרך שפתיו.

ואז באת אתה.

ואתה כל כך קרוב אליי, ובלבלת אותי לגמרי.

אני נמשכת אל הראשון, אבל אתה מכיר אותי כל כך טוב, אתה יודע מי אני באמת, אתה באמת מכיר אותי.

אני לא נמשכת אלייך, אבל אני אוהבת אותך, יודעת שאתה מכיר אותי יותר טוב, שאתה באמת רוצה לעשות לי טוב.

רוה הדברים הרעים והלא נעימים שעשיתי בחיי אתה יודע, ואתה לא נרתע.

אתה מאוכזב, אבל אתה עדיין אוהב אותי.

וגם בעינייך אני רואה כמיהה, כמיהה של להיות יותר קרוב, לגעת- בבנאדם שאתה מכיר כל כך טוב.

אבל אי אפשר אנחנו קרובים מדי, ולבנו רחוק מדי.

אולי יקח זמן, שאני אדע להעריך אותך, את מה שיש לי כבר בידיים, והמשיכה תבוא מהחום שתעניק לי.

החום שאתה רוצה להעניק לליבי, לא למראה שלי.

אתה רוצה לעשות לי טוב בגלל מי שאני, ולא בגלל איך שאני כלפי החוץ.

ואתה, הצלחת לגעת לי בלב, במקומות שאני מכסה ומגוננת עליהם כל כך הרבה זמן.

ואולי איתך זה יקרה?

אני נותנת לזמן לזרום ולעשות את שלו, ואם המשיכה תנצח כמה כיף לגופי, ואם האהבה והחום ינצחו, כמה טוב לנפשי.