הפרנץ' הבועט

-

זה היה החלום הכי גדול שלי, ובגללו, איבדתי אותה.

זה היה החלום הכי גדול שלי, ובגללו, היא כבר לא שלי.

היא כבר לא תסתכל עליי בעיניים בורקות ותלחש לי דברים שיגרמו ללב שלי לפעום.

היא כבר לא תתאפר בשבילי, תשים את הבושם שקניתי לה לפני שהיא רואה אותי.

היא כבר לא תגרום לי לחייך אליה, ולהגיד לה כמה שאני אוהב אותה.

עקבתי אחריה במבטי, מודד כל צעד וצעד שלה.

לאן היא תלך?

למי תפנה?

היא צעדה לקצה השני של האולם, בכזה ביטחון שפשוט התכווצתי בכסאי.

בכזה ביטחון כאילו אני לא שם, כאילו העבר שלנו שייך לאנשים אחרים.

התבוננתי בה הולכת להוא, האחד עם החולצת כאילו "פולו" הלבנה, והנעליי לקוסט המצוחצחות.

אח, כמה שנאתי אותו. במיוחד ברגע זה.

היא התקרבה אליו וחייכה, יכולתי לראות את החיוך שלה מפה, מהקצה השני של האולם.

הוא לקח את היד שלה ושם על כתפו, בידו השנייה הוא חיבק את מותניה.

הם התחילו לרקוד ולהתגפף, שם הרחק, בקצה העולם... אך הקנאה שבלבי הייתה כל כך קרובה ומוחשית.

הם רקדו כל הלילה, עם כל שיר שמתחלף הם נהיו יותר ויותר קרובים.

ככל שהם איבדו את חושיהם בריקוד, אני איבדתי את חושיי כוס אחר כוס.

ראיתי אותם מול עיניי, אך בדמיוני נזכרתי באותם רגעים שהיא הייתה שייכת לי.

כשעוד פגשתי אותה היא הייתה נערה. חייכנית, אך עם מבט מסתורי בעיניים.

הייתי לקראת סיום הבגרויות, והיא הייתה שנה מתחתיי, עיניים כחולות מסתוריות.

היא סקרנה אותי.

התקרבתי אליה דרך חברים, כל פעם קצת יותר..עד שהתקרבתי כל כך שיכולתי להריח את שערה.

התקרבתי אליה כל כך שיכולתי לדעת מה היא מרגישה.

היא לא הייתה מנוסה במיוחד.

הייתה לי הזכות להיות הראשון של היפייפיה.

ואהבתי אותה, אפילו מאוד.

ואז התקרב המועד הצבאי.

והחלום, הו...החלום.

הוא זרם בדמי, נשמתי אותו לריאותיי, התכווננתי אליו בכל רמח איברי.

להיות בשחקים, להרגיש את העולם קטן וחסר חשיבות מתחתיי.

רק אני, השמש, העננים, והציפורים.

תחושה אלוהית.

זה סנוור אותי, חשקתי בזה כאדם הגווע מצמא המשתוקק למים. כזר הצמא למוכר. כאובד המחפש אהבה.

אחרי שהצלחתי לטפס ולהגיע ליעדי, הכל התחיל להתגמד מסביבי.

התחושה הייתה משכרת, וההשקעה רבה.

לא נתתי לשומדבר לחבל בריכוז שלי.

מוחי היה מכוון למטרה אחת, לייעוד אחד.

והיא הייתה שם, בבית.

מחכה לי, גאה בי.

חזרתי אליה לעיתים רחוקות, אך היא הייתה מוכנה לחכות לי כל פעם.

אך החיבוקים לא היו אותם חיבוקים, המילים לא היו אותם מילים.

והאש התקררה, ואז נכבתה.

הייתי אדיש, כבר לא הרגשתי, היא כלל לא הייתה בראשי.

הייתי מסנוור מההצלחה שלי, מהגאווה של הסביבה.

בן טייס, וואו.

לאט לאט, הדם ירד לי מהראש, והתחלתי להתגעגע.

המקום החדש כבר לא מילא את החלקים שהיא מלאה בתוכי.

השתוקקתי למגע שלה, לאינטימיות המיוחדת שהייתה לנו.

אך היה מאוחר מדי.

ועכשיו שנינו פה, במסיבה, שמעתי מחבר שהיא תהיה.

אז היא באה ואמרה לי שלום בכניסה, שלום פשוט, רגיל.

כאילו אף פעם לא הלכנו בים עם קוקו, הלברדור שלה, וצחקנו שהוא רדף אחרי סרטן.

כאילו אף פעם לא ישבתי עם הוריה ואיתה בחוץ על הנדנדה החורקת, ואכלנו את העוגת גבינה המשפחתית.

כאילו אף פעם לא שיחקתי עם אחיה כדורגל בחצר, ולמדתי אותו כמה תרגילים חדשים.

כאילו אף פעם לא ליטפתי את שיערה.

כאילו אף פעם לא היינו.

כאילו חיים של אנשים אחרים, הגרים רחוק מכאן, יותר מדי רחוק.

צפיתי בה עם ההוא.

לא עניין אותי מי זה, וכמה זמן היא איתו.

עניין אותי רק מה היא מרגישה אליו, וייחלתי בכל ליבי שזה אפילו לא מדגדג את מה שהיה לנו.

והכל בגלל אותו החלום.

אותה השאיפה שלי.

עם ההגשמה שלי, חיסלתי את האהבה שלי.

עם החלום שלי, חסלתי את החלומות שלנו לאושר.

אז אני עכשיו טייס, אך עם הראש באדמה.

זה הסיפור שכתבתי לתחרות בבלוג "כתיבה יוצרת". מקווה שאהבתם.

הקישור: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=10910208