הפרנץ' הבועט

קריאה נעימה [=

אתה שוכב על חול המדבר הרך.

לחייך נוגעת לא נוגעת בגרגירים הקרירים.

ראשך מתפוצץ מכאב, ועינייך מתכווצות בייסורים.

זמן קצר כל כך לפני עוד הרגשת על פנייך את רוח הים הקרירה, הרגשת את מגע ידה המלטפת את ידך, זכרת את עיניה המחייכות באהבה כשהבטת בעיניה.

ודאי זכרת את ההרגשה, שכל החיים עוד לפנייך בעודך פורש את ידייך ומטה את ראשך הצעיר לאחור.

זכרת את ההרגשה של החופש.

נזכרת בגל הרגשות שהיה חפון בתוכך כשהיית עם הבחורה היפיפיה, שגרמה לך להרגיש נאהב, שגרמה לך לתת את עצמך בשבילה, לגלות לראשונה תשוקה אמיתית.

נזכרת פתאום בחלומות שלך.

לצלוח קורס טייסים, לטייל לאחר השירות בדרום אמריקה או הודו, היכן שהיא תחפוץ, ולהציע לה שם נישואים, כן, כבר באותו זמן ידעת שהיא האחת שלך.

לשבת לידה על החוף, להרגיש מוגן כשגופה מתחכך בגופך, לאהוב אותה, כל כך לאהוב אותה, ולדעת שבחיים, לעולם לא תאהב אישה אחרת ממנה.

לחייך לעברה, ולהוציא מהכיס טבעת שקנית ברופי אחד, באופן הכי ספונטני ומתוכנן שיש- ולתת לה אותה, ולנשק אותה, ולאהוב אותה כל הלילה עד עלות השחר, שם על החוף, במקום רחוק מהבית.

אתה נזכר באחיין שלך.

החמוד הקטן עם התלתלים.

הילדון שברוב ימי השישי שהיית יכול, היית בא לקחת אותו מהגן, ושניכם הייתם הולכים לשווארמה של אבולעפיה.

היית מחייך בעודך מנגב במפית את שאריות הקטשופ סביב פיו, וצוחק כאשר היה מחייך ומבקש ממך להזמין עוד מנה, בעוד שסיים רק חצי.

הרגעים בהם לא היו לך דאגות.

הרגעים בהם היית פשוט חי, חי את החיים.

עכשיו כל כך כואב לך, עד שאתה כלל לא מרגיש את הכאב.

החול תחתייך נצבע אט-אט באדום, אדום כהה, דם הנעורים שלך.

מישהו צועק לידך, אך אוזנייך כבר לא שלך.

גופך שורף, אך אינך מרגיש זאת, אתה כבר לא שם.

באותו רגע אתה סולח לכל אותם בני אדם שפגעו בך.

באותו רגע אתה נוצר בלבך את כל אותם רגעים שהיו לך עם אחיינך הקטן.

באותו רגע אתה מצטער שהיא כבר לא תכסה אותך בשמיכה כשאתה נרדם מול הטלויזיה על הספה בלילה.

באותו רגע אתה פשוט עוצם עיניים, מחייך, ונושם נשימה קטנה ואחרונה.

באותו רגע, אתה יודע, שחיית את החיים.