נזכרת ברגע,נזכרת בשניה.
נזכרת במבטך,נזכרת בליטופך.
נזכרת בפנייך,ונזכרת בשפתייך.
עוצמת עיינים ומרגישה אותך לידי,
מלטף ומנשק אותי.
חיכית לרגע הזה,חיכית לשניה הזאת.
חיכית לרגע בו תשב לידי ,
לבד.
רק אני ואתה.
שתושיב אותי עלייך ותלטף את פניי,
תנשק את צווארי ואת שפתיי.
נגיע לרגע האינטימי לו כלכך חיכיתי.
הכל היתגשם.
טוב נו,רק חלק.
כל מה שביקשתי מאלוהים היתגשם חוץ מדבר אחד,
ש-אולי שכחתי לבקש.
ביקשתי מאלוהים שאהיה איתו לבד.
שאוכל לראות אותו בלי מסכות.
ביקשתי מאלוהים שהוא ינשק אותי,
ויגיד לי שוב,כמה שהוא נהנה.
למרות שהוא צריך היה ללכת.
והוא נישק אותי ונישאר.
ביקשתי מאלוהים שהוא יחבק אותי,
והוא חיבק אותי.
ביקשתי מאלוהים שאצליח סוףסוף לספר לו,
לגלות לו,לשטף אותו,להגיד לו,ללחוש לו,
את הסוד שלי.
והצלחתי.
סיפרתי לו.
ומה שלא ביקשתי מהאלוהים שלי,
זה שאחרי שאגיד לו,
"אני אוהבת אותך"
שהוא יענה בחזרה,אותה תשובה ובאמת יתכוון לזה.
כמו שאני היתכוונתי.
הרגשתי את הלב שלי נשרף באותו רגע.
הרגשתי את הלב שלי נצלב באותו רגע.
ידעתי שתיבהל,ידעתי שתילחץ,ידעתי שתתבכיין
ושתגיד מיליון פעם "אני מצטער,אני מצטער"
הצער שלך לא עזר אפילו לשניה.
הרגשתי את הלב שלי מתנפץ לרסיסים כמו ספל שנשבר.
ידעתי שזה מה שיקרה,היתה לי הרגשה.
רצית להיתרחק,רצית לברוח.
ביקשתי,היתחננתי שלא תעשה זאת,
ובכל זאת עשית.
לא היתייחסת,היתעלמת,היתרחקת,אפילו לא היסתכלת.
ועכשיו,חוזר על ארבע כמו כלב שרץ אחרי המקל הנזרק.
ידעתי שאחסר לך,ידעתי שתתגעגע,
ידעתי שיש מישהו שהוא לא סוגר על הרגשות שלו,
ורק אחרי שסיפרתי לך,הבנתי שזה אתה.
לא משנה מה,לא משנה מתי,
לא משנה איך,למה כמה ואיפה.
אני תמיד אוהב אותך.
"הכל זה לטובה,גם אם זה ניראה עכשיו אחרת.תהיה לך אהבה הרבה יותר גדולה"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: