מאז ומעולם (או ליתר דיוק עד לפני כמעט חודשיים) חשבתי שאין תועלת באחים קטנים.
הרי הם שרץ קטן ומציק שתפקידו העיקרי הוא להסתובב סחור-סחור סביב רגליך ולהציק לך בלי הרף.
אבל במקרה מסויים (שקארו דאגה להזכיר לי כשכתבה על זה פוסט) אחותי הקטנה דווקא הביאה תועלת מרובה.
ומאותו רגע למדתי להעריך אותה מאוד (ואל תשאלו למה לא עשיתי את זה קודם),
אבל היא עדיין סוג של קרצייה קטנה ונדבקת. סלחו לי קוראים יקרים :).
בקצרה- הפוסט של קארו מספר על איך הכרנו
(ובגלל שאני אוהב את הסיפור המרתק והיפה הזה גם הקפצתי לה אותו הרבה פעמים
אז בבקשה אל תתעצבנו עליה בעניין ה"צומי" P:)
או ליתר דיוק איך הפכנו לחברים (מה שאומר שזה יותר שווה הקפצה).
אז אני אספר בקיצור רב (מה שבטוח- פחות זמן קריאה ממה שיקח לכם לקרוא בבלוג שלה):
היינו צריכים להגיש משהו לאחד המורים (אני יודע שזה נשמע מוזר כי אני כיתה מעליה, אבל האמת לאמיתה)
והיא באה אלי כדי שאני אסביר לה משהו ובמקום זה בעיקר שיחקנו , דיברנו וצחקנו הרבה.
בואו נגיד שהכרתי אותה יותר ממה שהיא הכירה אותי וידעתי שהיא נחמדה ויפה והכו'...
(כי האמת שגם מקודם מאוד חיבבתי אותה. ו... לא ממש הכרנו, רק ראינו אחד את השניה)
בקיצור הקיצורים התחלתי מאוד לאהוב אותה (ואני חייבת להודות שעד אז לא ממש האמנתי באהבה ממבט ראשון. אם אפשר לקרוא לזה ככה)
והתקרבתי אליה יותר ויותר עד שהחלטתי לנשק אותה והיא הייתה מאוד מופתעת אז הצטערתי,
אבל אני אחד שלא יכול להתאפק אז נישקתי אותה שוב ואז אחותי, מאיה, נכנסה לחדר וראתה אותנו
אז היא התחילה לרוץ בכל הבית ולצרוח שיש לי חברה ואחרי שהיא "הכריזה על זה רשמית" היינו חברים.
וזהו 
סתם כי הסיפור הזה מאוד יפה מפדח והתחשק לי לשים אותו אז שמתי.
ואני מצטער שגנבתי לקארו שלי את הקרדיט על הרעיון החכם לכתוב את הסיפור שלנו
אז הינה קרדיט לקארו :)
אז רק שתדעי שאני אוהב אותך יותר מכל אחד/ת אחר/ת ביקום
(אם אלה לא הסוגריים המאה והפעם המליון שאני אומר לך את זה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Avivos
