"גיין,זה הזמן ללכת" אמרה פיבי ונהנחה, ידייה היו מצולקות,וניכן היה כי קשה לה להגיע לחלון חדרי.

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, איש לא היה ברחובות,

לקחתי את התיק שארזתי שעה קודם לכן, בעודי מסתכלת על חפציי, בידיעה שזוהי הפעם האחרונה שהראה אותם.

לא האמנתי שהגיע למצב כזה, גם כשחשבתי על עצם המעשה, לא האמנתי שאני באמת מסוגלת לבצע אותו, שאני באמת כה אמיצה.

קיפצתי ,בעודי משמיעה גניחה, לעבר עדן החלון,פיבי, לקחה את תיקי וזרקה אותו מטה, אל השייחים השוטים, והחליקה מהר במורד החבל הדק בו עלתה, אני הססתי מעט אך לבסוף זינקתי לעבר החבלון.

הלילה היה ליל קיציי ורך,הרוח נשבה בין קודקודי העצים ואני עצמתי את עיני וחשתי כשקית, עפה גבוהה ברוח,כשהגעתי למטה פיבי כבר הדליקה סיגריה, "סיגריה שאחרי" היא אמרה בצחוק חרישי, חיבקתי אותה ואמרתי לה  "אנחנו חזקות פיבי", חטטתי בתיקיי הוצאתי מהאחת משקיות הנילון את הגינס האהוב עלי והחלפתי בשיחים.

פיבי ישבה על הברזלים חיכתה לי בתשישות, את הלילה הזה היא תזכור לי לעולם.

את חפיסת הפרלמנט היא זרקה הצידה לא שהיא הייתה ריקה,בזאת הבחנתי מרחוק. פתאום הבנתי עד כמה שיכורה היא,לא ידעה להבחין כבר במה שיש לה בידים. הרמתי את החפיסה רכנתי אותה לכיסי ואף הדלקתי סיגריה אחת, והיא, שפתאום הבכינה בהופעתי, לקחה את הסיגריה מידי ואמרה "גיין תפסיקי,אל תיגעי בדברים שלי" ואני עניתי לה" את כל כך מסטולה שאת אפילו לא שמה לב איפה רגליים והידים שלך", פניה האדימו, והיא החלה לרטוט כמו לפני אחד מבולמוסי הזעם שלה, היא רק אמרה לי בטון עצוב,"אם אני הייתי את לא הייתי אומרת דבר כזה ".ידעתי שהיא צודקת אך חשבתי שהיא גם טועה,כי גם בלעדיה הייתי מצליחה להגיע למצב שאני צריכה לברוח כמה שיותר רחוק מכן.

הרמתי את שק האבנים שלי ומהרתי למכונית השברולט החומה של אימי,פיבי התיישבה במושב הקדמי במהירות יחסיית לבנאדם שהריח כמו בקבוק של אציטון,בבגדי מסיבה שהתאימו לה. היא לבשה חצאית מיני אדומה וחולצה שחורה צמודה ,לא הייתי זוכה לראות אותה כך הרבה, לרוב הייתה הולכת בחולצת טיי שרט צהובה,מכנסי ריצה או במדים- מלבושיה היו דלים. על אף כי לא רציתי להתחיל לשמוע את קיטוריה,שמחתי שאני לא לבד במכונית הזו, ושמחתי שהיא הריחה כך, לפעמים גם ההמצאות בסביבה בה שותים עושה אותי קצת יותר משוחררת.

יצאנו במהירות משערי הקיבוץ והמשכנו לנסוע לכיוון הים.

הדלקתי את הרדיו, כדי להשתיק את השתיקה, מחשבותי נדדו,כמעט כמו שנתי בשנתיים האחרונות, הבטתי בשקיקה על הנוף המשתקף מחלון מושבי ופתחתי אותו. ושרתי עם הרדיו "..מבולבלת ויפה היא לא השתנתה..". המבט של פיבי היה חלול,להפתעתי היא שתקה הרבה זמן,היא כאילו לא כאן- חשבתי עצמי, שאפתי שחטה ארוכה ואחרונה מהסיגריה ואמרתי,"אז לא היינו צריכות את זה על הראש לדעתך",היא לא ענתה, והוספתי- "תראי מעכשיו הכול היה אחרת, נפליג מכן לקפריסין ומשם לא תהיה לנו בעייה להגיע לארצות הברית, ברזיל, לאין שרק תרצי, נתחיל חיים חדשים".

פיבי החלה שוב לרעוד, עצרתי את הרכב בצד הכביש, הבאתי לה שקית מחבילת שקיות ההקאה שלי, ונתתי לה בקבוק מים. לפיבי היו עיניים טובות, ירוקות, שיער גלי ורך ולחיים מנומשות, היא הייתה רזה, רזה מאוד יותר ממני, האלכוהול השפיעה מאוד וגם עלי ולא לטובה.

היא אהבה את השמש ואת הים וכך גם אני. בחופשות מהפנימיה היינו לוקחות אוטובוס לחוף ומבלות את הסוף שבוע שם. הבטתי בה וחשבתי כמה קשה לעשות את מה שהיא עשתה, בהערצה הבטתי בה בעודה מקיאה את נשמתה, "היית צריכה לשתות פחות ,את יודעת" והיא ענתה לי "כן,מי שמדברת על שתייה",שתקתי,אני צריכה להסתכל גם על עצמי ,חשבתי, הפסקתי להטיף לה מוסר,ביקורת לא עושה טוב לאף אחת מאיתנו. פתאום היא התפכה והחלה לדבר בנמרצות :מה אז לאן את חושבת שאנחנו צריכות לנסוע?,איפה אפשר לשים את החולה הזה?, וואיי אני זוכרת את הכביש הזה, זה הכביש לחוות הסוסים אליה אבא שלי היה נוסע איתי בחופשות, איזה יופי, איך הגעת לכן?" "מה, פה, לכביש הזה?,נו פיבי את לא זוכרת?,זה הכביש לים הינו נוסעות בו באוטובוס בחופשות-מה כבר הספקת לשכוח!?" פיבי פתחה את עינייה לרווחה ,לגמה לגימה קצרה מהבקבוק ואמרה "את בטוחה במאה אחוז בזה נכון?","אני די בטוחה שהכביש הזה מוביל מזרחה ואבל מה שתגידי, רק שנמצא כבר מקום לדביל הזה",טוב אני בטוחה שאני בטוחה", אמרתי.

כבר היינו בחצי הדרך,המוזיקה הייתה טובה, הצליחה להקל על האווירה העכורה שהייתה לנו, ואפילו כמעט רקדנו.

השעה הייתה כבר קרוב לרבע כשהגענו לים, בחשכה הלילית הוצאנו אותו מהבא'ג והשלכנו אותו למים. מהבא'ג הוצאתי גם בקבוק יין אדום יבש, לגמנו כוסות לחיים, האוירה הייתה ממש רומנטית. ראינו את הזריחה ויחדיו שתינו יין, הרשנו לעצמנו לרגע לשכוח מהכול ופשוט להסתכל בים הכחול. ידעתי כי אין לנו זמן רב ופתאום שמעתי את הסירנות עולות ויורדות בקול ובחוזק הצליל,הושטתי לה יד וכנסנו למים. החופש היה בלתי נדלה הרגשתי ברחם אימי, נכנסנו פנימה, עמוק ויותר עמוק שחינו למטה ולמעלה, למטה ולמעלה והשוטר אמר חרישית לעיתונאית "רצח על רקע אונס".

יוםאונס שמח לי.