היי. זאת אוריאן.
קודם כל אני רק רוצה להגיד שמחקתי את הפוסט "פריצה",
כי אני חושבת שזה היה ממש לא במקום.
נויה לא הולכת להתאבד ולא שום דבר כזה,
מישהו פרץ לנו כבר בערך בפעם השלישית,
הבלגנו אבל פעם הבאה אנחנו נפנה לישרא.
אנחנו גם חושבות שאנחנו יודעות מי זה, או מי אלה, יותר נכון.
טוב, לא חשוב.
הנה הפרק.
*
יצאתי מהמעלית וחשבתי לעצמי מה לעזאזל אני עושה.
למה אחרי שאמרנו שלא ניפגש יותר, שלא יהיה יותר מגע אני ממשיכה להידבק והוא ממשיך להתקשר.
הגעתי אל הדלת, מרימה את ידי ודופקת בעדינות הרגילה שלי. עדיין כועסת על עצמי ומקמטת את מצחי בילדותיות.
כבר פניתי להסתובב, אך הדלת נפתחה.
שם עמד טום, אחיו התאום לכאורה של ביל. בהיתי בו בכעס והנחתי את ידי על מותניי.
"עוד מעריצה אומללה? נגמרו לי הקונדומים." סינן ביובש וכמעט רצה לסגור אבל נכנסתי במהירות ונעמדתי בסלון.
"אמרתי שנגמרו לי הקונדומים!" צעק. "יש לך גלולות?" שאל בלחש והתקרב אל פניי.
"יש לי גז מדמיע. איפה ביל?" הסתכלתי סביבי וניסיתי להתעלם מעיניו של טום.
"מתקלח. את מנדי?"
ניסיתי לשמור על קור רוח, אלוהים יודע כמה פעמים אמרו לי שאני מנדי. לא עניתי לו, מסתכלת עליו במבט קפוא.
"אז את לא מנדי?" שאל בקול ילדותי.
התקרבתי אל פניו והוא חייך מרוצה, כבר ראיתי איך ידיו נשלחות אל מותניי כשלפתע נתתי לו סטירה על הלחי.
"אנדי, דביל, אנדי!!!" צרחתי באוזנו והתרחקתי.
יד אחת הוא שם על הלחי וביד השניה הוא שפשף את האוזן, ראיתי איך הוא מחוויר מרוב כאב ואני נהניתי מכל דקה.
"אני חושב שאני חירש." הוא מלמל בלחש, מבט של בהלה היה בעיניו והוא התיישב על כיסא הבר הגבוה שעמד ליד הדלפק.
התיישב מולו באדישות, מניחה את התיק על הדלפק ומתחילה לבהות בטום בחוסר עניין.
"טוב, אתה משעמם אותי." פסקתי והשענתי את ראשי על ידי.
"את הכית אותי... אסור לך לצאת עם ביל. ואם תכי אותו? הוא לא כזה חזק כמוני. הוא לא יעמוד בכאב המרעיד." יבב.
"אוי אלוהים..." טמנתי את ראשי בידיי.
"אנדי... מצטער שחיכית לי." שמעתי את קולו של ביל והרמתי את ראשי, הוא עמד כולו רטוב, שיערו היה עטוף במגבת לבנה ועל פלג גופו התחתון מגבת אפורה.
סקרתי את החזה שלו ואז הסתכלתי על עיניו, "כן, לא נורא... אתה יודע." צחקקתי במבוכה.
ביל חייך ואז הסתכל על טום, שנלחם בכאב באוזן "מה קרה טום?"
"יש לך חברה מכה! אני מפציר בך שתיפרדו!" קם בפאניקה והתקדם אל ביל, נעמד מול פניו.
"היא לא חברה שלי... ולך לחדר." גלגל את עיניו.
"לא רוצה."
"לא אכפת לי, לך לחדר."
"אני לא רוצה."
"טום, אני סופר עד שלוש ואתה בחדר!!" צרח ביל וטום מיהר לעלות במדרגות, מעיף עליי מבטים כועסים.
"אני מצטער, איפה היינו?" חייך בחיוך שובה ואני התחלתי לצחוק.
טום התיישב על המיטה בעלבון והסתכל על הרצפה, כשהוא שמע צחקוקים והתעצבן עד כלות נשמתו.
"היא יפה." מלמל לעצמו.
טום ניער את ראשו בחוזקה אסור! חשב לעצמו והחל להתקדם אל הלפטופ שלו שהיה על השולחן.
הוא התיישב על הכיסא ונכנס אל האינטרנט, "יו...פורנו... קום." מלמל לעצמו וחייך חיוך שובב.
טום הסתכל על מסך המחשב במבט ילדותי, סוקר את כל האתר ואז הסתכל על הדלת.
"אף אחד בטח לא יכנס." סינן והוציא קרם גוף מהמגירה.
"היי קנדרה." חייך בחולמנות.
אנדי התיישבה על המיטה של ביל, מאוהבת לגמרי בחדרו, מסתכלת בו כשהוא לובש את החולצה.
"יש לך טעם... די טוב." חייכה, מצחקקת כשהוא מתיישב לידה ונצמד מעט אל גופה.
"הו קנדרה!!" הם שמעו מהחדר של טום וניסו להתעלם, אך אנדי פרצה בצחוק ואז הסתכלה על ביל, שבהה בעיניה במשך כל השניות.
"אמרתי שאני לא יכול להפסיק לחשוב עלייך?" לחש בעודו ידיו מלטפות את פניה.
"ביל... אני..." מלמלה, מתמכרת למגע ידיו ולמבט שבעיניו, הוא היה כל כך יפה בלי איפור שהיא כמעט נמסה על מיטתו.
ביל נישק אותה ברוך, נשיקה תמימה אך כל כך מענגת. הוא דחף אותה מעט ואנדי נשכבה על המיטה, כשביל נשכב מעליה ומחבק אותה בחום.
ביל ירד מפיה אל צווארה, נשיקות עדינות שהיא לא יכלה לסרב להן.
"קנדרה!" הם שמעו את קולו של טום וביל קם מאנדי, בוהה בה במבט מריר.
אנדי רק נחנקה מצחוק ולא יכלה לעצור, יודעת שהיא הרסה רגע כל כך יפה.
"אני מצטערת... לא יכלתי להתאפק..." הסתכלה עליו במבט מצטער.
"אלוהים, קנדרה, כן!" ושוב, אנדי לא יכלה לנשום יותר, היא האדימה, ממשיכה לצחוק בקול בעוד ביל בוהה ברצפה בחוסר אונים.
"אוי ביל, אני כל כך מצטערת..." שיחקה בשיערו וביל הרים את מבטו אל אנדי, צמרמורת עברה בגופו והוא בהה בעיניה.
"אני אוה..."
"קנדרה, עוד, כן!"
ביל נחת על המיטה, טומן את ראשו בידיו ושומע את הצחוק של אנדי, כשהיא מנסה להירגע אך היא פשוט לא יכולה.
ביל בהה בתקרה בכעס, מפגר. חשב לעצמו במרירות.
"אתה מוכן לסתום?! אוי אלוהים, זה לא קורה לי, לא!!" צווח ביל כשהוא נכנס לחדר של טום, תופס אותו במצב לא נעים.
"צא מפה!! סוטה, ידעתי שאתה מאוהב בי, ידעתי ביל, צא!" טום ניסה להסתיר את עצמו, הקולות שעולים מהמחשב לא ממש עוזרים לו.
"למה זה מגיע לי? למה דווקא לי יש כזה אח? במה חטאתי, אלוהים, במה?!?!" צרח ביל ונחת על הרצפה, נשען עם גבו על הקיר.
דלת חדרו נפתחה ואנדי יצאה, מסתכלת עליו בחיוך משועשע ומתיישבת לידו.
"אני מצטערת. לא הייתי צריכה לצחוק." לחשה, מסתכלת עליו.
"את לא אשמה. אני זה שמפגר פה... מתקדם כל כך מהר..." נאנח.
"בשיא הרצינות ביל... אני לא חושבת שאנחנו יכולים להיות זוג..." ליבו של ביל נשבר בשניה, הוא הסתכל עליה ואז במהירות העביר את מבטו אל הרצפה, ידעתי. זה כל כך שקוף... מה היא כבר תאהב אותי? ילד מסכן.
"אני מבין." קולו הרועד שבר את הדממה שהשתררה.
אנדי קמה, מסתכלת על ביל בחצי חיוך, הולכת אל המדרגות ומתחילה לרדת.
לאחר דקה וחצי ביל שמע את סגירת הדלת, טומן את ראשו בידיו ומכריח את עצמו שלא לבכות.
"אני מצטער שצעקתי עליך..." טום יצא מחדרו, והסתכל על ביל, כשמצפונו מציק לו.
"זה לא אתה... זאת היא."
טום התיישב ליד ביל ועטף אותו בחיבוק, לפתע ביל קפץ והחל לצרוח "תשטוף ידיים, חרמן!" והסתלק לחדרו בעצב.
הרגשתי כל כך רע עם עצמי. הרי ידעתי שהוא שברירי ופגיע, ובכל זאת אמרתי לו את זה בכזאת ישירות.
זה כמו שאגיד לו באדישות "יש לך קטן." זה יפגע בכל בן, גם אם הוא לא רגיש.
נעצרתי ברמזור והטלפון שלי צלצל, הוצאתי אותו מהתיק וראיתי 'ביל' על הצג, ליקקתי את שפתיי ועניתי.
"שכחת פה את המעיל שלך." קולו היה אדיש, זה כמעט ופגע בי, אבל נזכרתי שאני דחיתי אותו.
"אכפת לך אם אחר כך תביא לי אותו? אני כבר כמעט בבית שלי." קולי התרכך מעט, שמעתי את האנחה שלו.
"יש לי ברירה?"
נשכתי את שפתיי ושמעתי צפירות מאחור "חייבת לנסוע, תבוא עוד חצי שעה, ככה." ניתקתי והתחלתי לנסוע.
****
הממ.O:
תגובות?D:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אוריאן ונויה. | Love Fighters