חיחי, יש לי היום יומולדת ואני מעדכנת מהר לפני הכל.
אינג'וי. [:
התעוררתי מצלצול הפלאפון שלי, לוקחת אותו ולוחצת בעצלנות על המקש הירוק,
בקושי מצמידה לאוזן.
"אנדי! את בחיים שלך לא תאמיני איפה אני!" צרחה ניקול בהתרגשות
ואני נאנחתי.
"טום?"
"נכון! איך ידעת?"
התיישבתי, מפהקת בקולניות ומשפשפת את עיניי.
"זה היה צפוי, ניקי." אמרתי באדישות והרמתי את השמיכה ממני, קמה
מהמיטה ונועלת על רגליי את נעליי הבית דוב שלי.
"בכל מקרה, היה מעולה! אני אומרת לך. הוא באמת כזה טוב כמו
שאומרים." סיננה בהתלהבות.
יצאתי מהחדר וסחבתי את רגליי אל המדרגות, יורדת באיטיות ולא מקשיבה
לפטפוטים של ניקול.
התיישבתי על הספה ושמתי לב שהיא ממשיכה לספר לי שמשהו שלא ממש בא לי לשמוע
עליו.
"אוקי ניקי, חייבת לנתק. דברי איתי, ביוש." ניתקתי במהירות באמצע
מילה שלה והעפתי את הפלאפון על הספה.
שמתי את ראשי על הכרית ועצמתי את עיניי.
"לישון..." מלמלתי ונרדמתי.
ביל הסתכל בארסיות על ניקול שנישקה את טום לשלום ויצאה מהפנטהאוז שלהם, טום
התקדם בדילוגים מרעידים אל שולחן האוכל והתיישב ליד גיאורג.
"אני אומר לך, היא הייתה מעולה." אמר בעודו לוגם מהקפה.
"חומה." סינן ביל במרירות, לוקח ביס מהצנים שלו.
"קנאי. גם אתה רוצה לזיין. את אנדי. חה חה!"
גוסטב הסתכל על כולם ונאנח, זורק אל פיו עוד קצת חביתה.
"אז מה גוסטב, איך הולך עם אנדי?" עקץ אותו ביל, בחיוך עצוב
במיוחד.
"לא הולך שום דבר. רק רקדנו." הרים את עיניו באיום ואז הוריד
בחזרה אל הצלחת.
"ראיתי שם ניצוצות, ממש זוג מדהים אתם."
"ביל, תזהר שלא תיחנק מהקנאה שלך."
כולם התחילו לצחוק חוץ מביל, שקם מהשולחן ושרך את רגליו אל הספה.
אנדי דפקה על הדלת, מכחכחת בגרונה ומכינה בראשה נאום שלם.
אך ברגע שביל פתח לה כל המילים כאילו לא היו, היא הסתכלה עליו בבלבול
וניסתה להגיד משהו אך הדבר היחיד שהיא יכלה להוציא זה גמגומים לא ברורים.
"אנדי?" הוא היה נראה לה עגום ועצוב, היא לא ידעה איפה לתקוע את
עצמה, רצתה לברוח ולרוץ הביתה.
אך היא רק נכנסה, שולחת חיוכים אל כל אחד שהיא רואה והולכת אחריי ביל אל
חדרו.
ביל התיישב על המיטה ואנדי נשארה לעמוד, נשענת על הקיר ובוהה בו במבט מוזר
שהלחיץ אותו.
הוא לא ידע איזו מילה לתקוע בשביל שהיא תתחיל לדבר, הוא רק הסתכל עליה
וחיכה שתדבר.
"רציתי שנדבר קצת..." מלמלה בקול חנוק.
"אני אפתח חלון ואז נדבר." סינן אליה באדישות והרים את גופו,
כשהיא עוקבת בעיניה ומבטה נעצר על ישבנו שניות ארוכות.
אויש, אתה חתיך. נשכה את שפתה התחתונה בתאווה.
ביל פתח את החלון והסתובב אל אנדי, עומד ומסתכל בה, שם לב שהיא תוקעת את
מבטה על פלג גופו התחתון, עכשיו כשהוא הסתובב היא הסתכלה על אזור די אינטימי שלו.
על מה את מסתכלת, מפגרת?! העלתה את עיניה במהירות אל עיניו והסמיקה בבושה.
"רציתי לדבר על מה שהיה..." היא הצליחה להוציא מעצמה כמה מילים,
נאנחת בכבדות.
"תדברי."
אנדי הסתכלה עליו במבט מוזר והחלה לכעוס, לא הבינה למה אפילו.
"ביל, אני ממש לא הרכוש שלך. אתה חייב להבין את זה שאנחנו מכירים כמה
ימים והחלטת שמחר מתחתנים." אמרה בזעף.
"יודעת מה? צודקת. אבל עם אחי?! עם החבר הכי טוב שלי?!" החל
להתקרב אליה בצעדים איטיים.
"לא קרה כלום! נשפכה עליו מלא קולה והוא הציע להישאר לישון. הוא ישן
על הספה ואני ישנתי בחדר שלי, למעלה." כמעט וצרחה עליו אך החזיקה את עצמה.
"וגוסטב? רצית ללמד אותו לרקוד?"
"רציתי לעצבן אותך. יודע מה? כן, היה בי חשק מטורף לעצבן אותך, ביל
קאוליץ." הוא כבר היה מולה, היא יכלה להרגיש מעט את הנשימות שלו, הרגישה אותן
על הצוואר החשוף, מצטמררת בכל מבט.
"זה רק אומר כמה שאת רוצה אותי." השתעשע, לא מפסיק להתקרב.
"אני לא יכולה לסבול אותך."
"את משקרת לי ומנסה לשכנע את עצמך, אולי תפסיקי להתכחש?"
"אני שונאת אותך!" רקעה ברגלה, היא הרגישה בבירור את נשימותיו,
ראתה את שפתיו מול עיניה, מסתכלת מטה ורואה את ידיו לאט לאט עולות אליה.
"את מתה עליי!" הוא לא הפסיק, עומד על שלו.
אנדי נצמדה לקיר כשראתה שהוא עוד שניה כבר צמוד אל כל כולה, מנסה להתרחק
ממנו כמה שיותר, אך זה קשה כשאת דחוסה לקיר.
ביל סגר עליה, ידיו היו לצדי גופה, לא נותן לה ללכת לאף מקום, מפחד שהיא
תברח לו.
אנדי רק הסתכלה בבהלה, סוקרת את ידיו ולאחר מכן את פניו, לא יודעת כבר מה
להגיד.
"אני שונאת אותך..." לחשה כשראתה את שפתיו עוד שניה על שפתיה,
עוצמת את עיניה כשמרגישה איך הוא מנחית אותן על שלה.
השפתיים החלו לזוז, הלשונות התערבבו ואנדי לא יכלה להפסיק, היא נסחפה לכיף
שהיה בנשיקה וניסתה להבין איך עוצרים עכשיו.
ביל התיק את שפתיו משלה וראה שעיניה עדיין עצומות, נושמת באיטיות כששפתיה
משורבבות.
"אמרתי שאת מתה עליי." חיוך מרוצה הופיע על פניו.
אנדי פקחה את עיניה במהירות, דוחפת אותו בגסות ויוצאת מהחדר בטריקת דלת.
"ואני מת עלייך." זרק את עצמו על המיטה, פורש את ידיו לצדדים
ומחייך חיוך מאושר ביותר.
מפגרת. פשוט מפגרת. איך נסחפתי לרגש הנפלא... לנשיקה המדהימה שלו.
תפסיקי תכף ומיד! אני משתגעת. אני פשוט משתגעת. מה עובר עליי, למען השם.
ירדתי במדרגות והסתכלתי על כולם במבט זועף, מתקדמת אל הדלת אך טום תפס
במותניי ועצר אותי.
בחיי שאני לא יודעת איך לא התחלתי לצרוח עליו ולהתחיל לבכות מרוב עצבנות.
"את לא אומרת לי שלום?" הוא חייך בחיוך מתוק, אך הייתי אדישה
מתמיד.
"אני אמסור לניקול שאתה רוצה אותה שוב, ביי." השתחררתי ממנו,
מופתעת מעצמי פניתי אל הדלת, פותחת אותה ויוצאת מהדירה.
לא היה לי כוח לחכות למעלית, פשוט התחלתי לרדת במהירות במדרגות, ממריצה את
עצמי, מנסה להפסיק לחשוב על שפתיו הנעימות.
ירדתי במשך דקות ארוכות, במקום לרוץ זחלתי כמו צב ושקעתי במחשבותיי, לא
שמתי לב איך אני נתקלת בבחור מסכן שרק רצה לעלות הביתה.
"תסתכל לאן אתה עולה, גאד סייק שמוק!" צרחתי בכעס והוצאתי את כל
העצבים שהיו לי.
"טיפשה." סינן וחשב שלא שמעתי, הצחיק אותי הבחור, אחזתי בידו
בחוזקה והסתכלתי בעיניו, היה לי מבט מאיים כל כך שאפילו אני נבהלתי מעצמי.
"תקשיב לי טוב, טמבל, אני מכירה את ביל קאוליץ! אל תסתבך עם המאפיה,
דביל!" צעקתי בזעם ועזבתי באגרסיביות, ממשיכה לרדת, אך הפעם מהר יותר ושמה לב
במי אני נתקלת.
ניקול התיישבה על מיטתה, מכחכחת בגרונה ומצמידה את הפלאפון לאוזנה, מקשיבה
לצליל המעיק.
"הלו?" קול עמוק ומצמרר ענה לה, היא חייכה בהתרגשות וניסתה להיות
הכי אדישה שיש.
"הו, טום. בטעות התקשרתי, מפגרת שכמותי..." מלמלה, מקווה שלא יגלו
אותה.
אך טום כבר הכיר את הטריק הזה, הוא נוסה עליו מיליוני פעמים.
"הגורל פשוט מפגיש בנינו." חייך את חיוכו הרגיל ונשען על הדלפק
עם ידו.
"ראית מה זה? תקשיב... מה אתה עושה היום?"
"שום דבר מיוחד. אנחנו די בחופשה, את יודעת."
ניקול חייכה וכמעט שלא קפצה מאושר, אך היא רק נשכבה על המיטה ולקחה אוויר
לריאותיה.
"הו, קצת משעמם לי וחשבתי..."
"עזבי, אל תחשבי. תני לי לעשות את זה במקומך."
היא כמעט ונעלבה, אך החליטה לצחקק בזיוף, להיראות נעלבת ואז אולי הוא יבין
את הרמז.
"אני באמת גרוע בזה, תחשבי, תחשבי." הוסיף טום לאחר ששם לב לאנחה
שלה.
"אז אני אלייך, אתה אליי?" התעלמה.
"את אליי. מחכה. ביי." ניתק במהירות, רץ אל חדרו.
ניקול עמדה מול הארון שלי ולא ידעה מה
ללבוש לפגישה שלה עם טום, גלגלתי את עיניי בכל מילה שהיא הוציאה על הגוש לכלוך
הזה.
"אני באה איתך." לבסוף החלטתי, נעמדת לידה ומסתכלת על הארון שלי
במבט משועמם.
"מה?! לא! את תהרסי לי." ניקול בהתה בי ואז הוציאה מהארון שורטס
ג'ינס, טי לבנה עם כיתוב גדול וצבעוני, ונעלי פיפ טואו לבנות על עקב גבוה.
שמה בידי "את לובשת את זה וסוחבת את כולם מהדירה." חייכה בחיוך
שובב ואני לקחתי את הבגדים, מתיישבת על המיטה ונאנחת בכבדות.
"נראה לי שאני מאוהבת." מלמלתי בקול כבד.
"נראה לך שאת מה?" ניקול הסתובבה בחדות.
"מאוהבת, ניקול. הוא מקסים ואני מנסה להתכחש לזה. אני שונאת אותו, כוס
אימא שלו."
"ביל, גוסטב, מי?"
"ביל! אבל גם גוסטב חמוד, ממש לאכול אותו. יש לו צחוק
כזה...אוף." הרכנתי את ראשי ובהיתי ברצפה, בעוד ניקול זרקה על המיטה חצאית
מיני שחורה, חולצת שרוולים קצרים בצבע ורוד בייבי ונעליי עקב בצבע ורוד.
"תיזהרי! זה ג'ימי צ'ו." סיננתי אליה ונעמדתי, מורידה מגופי את
כל הבגדים ומתחילה ללבוש את מה שהיא נתנה לי.
"תקשיבי אנדי, אסור לך להתאהב בשניהם, את יודעת את זה, נכון?"
שאלה אותי בהיסוס.
"וגם טום דלוק עליי." התעלמתי ממנה לגמרי, סוגרת את כפתוריי
השורטס.
"מה?"
"טום ניסה למזמז אותי כמה פעמים. אני שונאת הלהקה הזאת. רק חסר
שהג'ורג' הזה יאנוס אותי בשירותים שלהם ונגמר."
"אה... אנדי, את יודעת מה אני מרגישה כלפי טום." הרגשתי את מבטה
החודרני נתקע בי, תחושת האשמה החלה להציף אותי.
"כולה שכבת איתו ואני במילא שונאת אותם, תיהני." נעלתי את
הנעליים ויצאתי מהחדר, מסדרת בדרך את שיערי.
*****
כמו תמיד, 85+ תגובות ויש פרקון מגניב שכזה.
סופשבוע כיפי לכולם. 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
אוריאן ונויה. | Love Fighters