אולי לקחתי את זה קשה מידי..
אבל ממש קשה לי להיפרד ממנה.
היום בשיעור פרידה.. כל הזמן בכיתי.
חצי ממה שאני.. זה בזכותה.
ולא רק בתחום המחול.
גם במחול היא עזרה לי המון!
כל הזמן תמכה. היא ראתה את הרגשות שלי מבעד לריקוד.
ויש לה כחמת חיים מדהימה!
"אל תתני לאף אחד לדרוך עלייך. לאף אחד."
היא אמרה לי באחד השיעורים...
איך היא ראתה את זה עליי לעזאזל?
היא מכירה אותי טוב. ואני לא יודעת איך.
"את ממש מתחברת לרגשות שלך"
נחשו על מי חשבתי כל השיעור.
יום רביעי. 26.3 מתי שכל הסיפור עם אתם יודעים מי התחיל.
בוכה. בוכה כמו שלא ביכתי בחיים שלי.
"מה קרה?" היא התקרבה אליי.
"אהבה נכזבת." אמרתי בקול רועד.
"אוי כמה שזה כואב. כמה שזה כואב." היא אמרה והלכה.
ניסיתי להמשיך לעבוד. לא יכולתי.
"איפה מאיה? היא נעלמה לי.." היא אמרה בכיתה.
יצאתי מאחורי הוילון.
היא ניגשה אליי. "אל תתני לעצמך לשקוע."
המשכתי לעבוד.
"ממש רזית. את חתיכה"
צובטת לי בטוסיק. XD
"אבל תזהרי לא להגזים"
יום כוריאוגרפיה-
"מתוך כיתה שלמה. אחת עובדת." היא אמרה לי בלחש.
היא אפילו לא התנגדה כשאמרתי לה שאני רוצה לעשות ריקוד היפ הופ.
אחרי שהיא ראתה את הריקוד כמעט גמור היא הציעה לי ללכת לחוג מקצועי.
אמרה שהיא מכירה מקום.. שהיא תיתן לי המספר.
נשיקת פרידה בסוף השיעור-
בוכה.
"הזמנתי את המורה של ההיפ הופ לראות אותך במופע ביום ראשון" היא אמרה.
בוכה עוד יותר. "באמת?" חיבוק חזק.
"אם הייתה לי בת, הייתי רוצה שהיא תהיה בדיוק כמוך."
עוד חיבוק חזק.
"אני הייתי רוצה סבתא כמוך" אמרתי. באמת התכוונתי לזה.
"אני תמיד אהיה סבתא שלך" היא אמרה וחיבקה אותי חזק חזק.
"תודה. על הכל!" אמרתי.
"תודה לך. את כל כך מוכשרת" היא אמרה.
אני כל כך אתגעגע!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מינימאיה...