איזה כותבת מפגרת -____-
טוב. אתמול הייתה ההופעה.
כמו שהיה כתוב בפוסט הקודם, לאה הזמינה מורה של היפ הופ לראות את המופע.
בסוף ההופעה היא לקחה אותי אליו..
הוא אמר שהיה נורא יפה... והוא נתן לי את המספר טלפון שלו.
"בואי ללהקה היצוגית. עם היכולות שלך זאת לא תהיה בעיה"
D:
ואז הוא נתן לי כרטיס למופע סוף שנה שלהם...
גם לאה ביקשה שאני אתקשר אליה.. שיהיה=]
איזה יופי אני אלמד היפ הופ!!! D:
דניאל סוף סוף קלטה שהיא צריכה לעשות את הבדיקות.
אני לא מבינה בכלל למה היא התנגדה להם קודם.. -.-
אני כל כך מקווה שהיא תהיה בסדר!
זה כל כך לא מגיע לה!
דניאלוש אני כל כך גאה בך שעלית אתמול על הבמה!
את נתת הופעה מדהימה! והיית כל כך אמיצה!
בן אדם אחר לא היה עולה להופיע..
אבל את עשית את זה.. והיית מהממת!
את צריכה להיות גאה בעצמך. ולהעריך את עצמך על העבודה הקשה..
ולאכול יותר צימוקים ואגוזים! =]
ומתפללת כל יום שתהיי בסדר!
ותאמיני לי אני אפילו לא יודעת למי אני מתפללת..
כי אני הרי לא מאמינה באלוהים.. אני מתפללת לרופאים הטיפשין האלה!=]
בקיצור.. תהיי בריאה.. =]
3>
חח.. מצחיק איך כל הבנים מ-י' יוצאים מהריקוד ג'אז והמשפט הראשון שהם מוציאים מהפה הוא:
"אח נתפס לי הזין" XDDDD
טוב... אני לא יכולה להגיד שאני לא מאושרת..
אבל חסר לי משהו. הדבר הכי חשוב לי.
המבט הזה אחד לשני בעיניים.. לשנייה מסכנה.
כל יום. כל הזמן. אולי זה אומר משהו?
אני חושבת על עצמי לפני חצי שנה..
כשלא רציתי ללכת לבצפר.
כשהברזתי מכל שיעורי המחול.
כשבכיתי בכל שיעור מחול.
כשהייתי גרועה.
כשהייתי בתחתית.
אני חושבת על איך שיצאתי משם...
לגמרי לבד.
אני חושבת על עצמי בוכה במיטה כל לילה.
ואמא נכנסת ושואלת מה קרה.
אני חושבת על עצמי עושה כל בוקר פאן. מתעצבנת וזורקת על אח שלי את הפאן.
אני חושבת על היחס שלי לאבא שלי לפני שנה..
כשהייתי פחדנית. כשכל מה שהוא היה אומר הייתי נסגרת בחדר ובוכה.
ועכשיו.. כשאני צועקת עליו בחזרה. כשאני יוצאת מהבית בלי לשאול. אני לא בוכה בגללו.
אני חושבת על שיעור קלאסי.
הפסדתי כל כך הרבה בתקופה ההיא. לפני חצי שנה.
בכיתה ז'.. התחלנו ללמוד אדז'ו..
הרגל שלי הייתה הכי גובהה בכיתה.
בכיתה ט'.. לא הגעתי לשיעורי. גם כשהגעתי לא עשיתי כלום.
ואז הגיע האדז'ו... כל הכיתה הייתה בגובה שלי.
מתי לעזאזל הספקתי להדרדר ככה???
וכל זה היה לפני כמה חודשים.
מאז עליתי ועליתי ועליתי. האדז'ו שלי עדיין בגובה של כולם. חח.. אבל לא נורא.
אני חושבת על כמה הייתי יצורה. וכמה התבגרתי.
זה באמת שינוי עצום! ומי שלא שם לב.. עיוור.
בכל מקרה.. אני שמחה שעברתי את כל זה..
ואני שמחה על מי שאני היום.
מה הפואנטה של כל זה? חח..
אני לא מבינה איך לפני חצי שנה.. רציתי להפסיק לרקוד..
"את לא מבינה שנולדת לזה?"
עכשיו אני מבינה. ואני לא אפסיק בחיים!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מינימאיה...