אין אין. פשוט אין לי מילים לתאר את עצמי.
כמה שאני לא אנסה.. כמה שאני לא אשתדל..
כמה שאני לא אקרע ת'תחת! זה פשוט לא ילך.
אני מרגישה כל כך גרועה.
אין אפילו מקצוע אחד שאני טובה בו.
פשוט אבודה בתיכון.
עד שחשבתי שאני טובה בספרות.
באה המורה החדשה וניפצה לי את הבועה בה אני חייה.
אפילו בספרות אני לא טובה. וגם כבר לא אוהבת.
לא יודעת לכתוב שיעורים. לא עבודות. בקושי לסכם.
ואני באה לבקש עזרה קצת מאמא. כי אני כמובן לא מצליחה כלום..
ותוך שניות היא יודעת את התשובה הניסוח והכל.. ואני...
תקועה מאחור. לא מבינה למה איך כמה איפה... אבודה לגמרי בעולם התיכון.
פאק תיכון. זה לא נקלט. אני כבר רואה את הבגרויות הגרועות שלי עומדות לי מול העיניים.
ואני.. אבודה לגמרי בתיכון.
ואמא לוחצת. כולם מצפים ממני להיות תלמידה טובה. לתקן את הטעות שעשיתי בכיתה ט'.
ללמוד.
ואני... אבודה לגמרי בתיכון.
לא מבינה כלום. מנסה. משתדלת. מקשיבה. מסכמת.
מה זה עוזר להקשיב ולסכם כשבבית אני רואה את השיעורים ולא יודעת מה לכתוב.
ועוד אחרי מה שהיה בספרות.
לא יודעת לנסח. לא לכתוב. לא לפרט. כלום.
ורק לראות את כל ההערות האלה. את המילים של המורה.
ואני חשבתי שזה היה טוב. אני עוד אהיה הרבה זמן אבודה בתיכון?
מפורקת. עוד לא התחילה השנה וכבר אין לי כוח ללימודים.
אין לי כוח לשיעורחם ואין לי כוח לכישלון. כי זה די ברור שהוא עומד להגיע.
המבחן הראשון, העבודה הראשונה.. ואני נופלת. אף פעם לא היו לי ציונים גבוהים.
אבל תיכון. בגרויות. ומה אמא תגיד כשאני אקבל ציונים נמוכים?
שלא לדבר על אבא..
אוף. כל כך קשה להצליח בלימודים?!
כי זה לא נראה ככה מהצד.
אני לא רואה עוד אנשים שאבודים כמוני...
סתם פוסט דכאוני וחופר..
אבל אני בטוחה שהמצב ישתפר! שזה בניין התפעל דרך אגד.
כן זה אחד הדברים האחדים שאני יודעת.
בכל אופן. אני אלך לישון ואנקה קצת את הראש.
עבר עליו יום קשה. אפילו רגע שבירה קטן. אבל רק קטנטן.
אני כבר לא בוכה על שטויות. אני כמעט כבר לא בוכה בכלל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
מינימאיה...