הפעם האחרונה שכתבתי כאן היתה בחודש מרץ 2012

לא שיערתי לעצמי עם מה אצטרך להתמודד חודשיים מאוחר יותר.

הכל קרה דווקא בתקופה שהיתי באיזון יחסי בחיים שלי

תקופה שסוף סוף הצלחתי כמעט לקבל את עצמי באמת

בצעדים קטנים ומדודים הצלחתי להשלים עם הגיל שעולה ועולה ככל שעוברות השנים

הפחד הכי גדול שלי - ההתבגרות - הפיזית והנפשית התחיל להפחיד אותי פחות ופחות

התחלתי להשלים עם השינויים האנושיים האלה ואז קרה אירוע ששינה שוב את חיי מהקצה אל הקצה

הרגשתי מוכה, חבול, הרגשתי שתמיד יש משהו שלא מאפשר לי באמת לחיות את חיי באושר ובשלווה.

עברתי התמוטטות נפשית קשה ביותר, הקשה ביותר שעברתי בחיי

מי שלא חווה התמוטטות עצבים, לא מבין כל כך את פירושה

לא מדובר באדם שעובר התקף עצבים, מדובר באדם שכל יסודותיו הנפשיים קורסים אל תוך עצמם בעוצמה אדירה

זה לא תהליך של שבוע, זה תהליך שמתחיל באירוע אחד קשה וכמו מגדל קלפים ממוטט את נפשו של האדם

עד אשר הוא מוצא את עצמו ללא כוחות, קבור עמוק ביסודות הבניין, שהן יסודות הנפש שלו.

מה שאני עברתי השאיר אותי במשך שלושה חודשים שוכב על הספה ללא כוחות פיזיים או נפשיים לקום ממנה.

ההלם היה כל כך גדול שלא חשבתי שאי פעם אצליח להתאושש, לא היה לי אפילו כוח לקום לשירותים או למקלחת

הרגשתי כמו אדם שחרב עליו עולמו בן לילה.

אני מנסה לתאר את עוצמת הרגשות, אבל אני מבין שלעולם לא אצליח לתאר זאת לאדם שלא חווה התמוטטות חריפה שכזאת.

שנה שלמה לאחר אותו אירוע המשכתי לאסוף את השברים, לחבר לאט לאט את החלקים, לבנות מחדש את מגדל הקלפים

ואז גיליתי שלאחר שנה הצלחתי לבנות בניין חזק הרבה יותר, אם פעם הוא היה בנוי מבלוקים ומבטון

הפעם הבניין שלי מכיל פלדה ובטון יצוק, חזק פי מאה מהבניין הישן שלי

הבנתי שכוחות נפש של אדם חזקים יותר מכל דבר אחר, אירועים קשים מחשלים אותנו, מעניקים לנו את היכולת להתמודד

עם אירועים קשים יותר בעתיד.

היום אני אדם חזק יותר, כבר לא מפחד כמעט משום דבר

כבר לא מלא חרדות, יודע להעריך כל יום וכל דקה בחיים

השנים חלפו להן, רובן לא היו טובות, אבל אופטימי חסר תקנה שכמוני לא יכול להפסיק לקוות שתמיד יש אור בקצה המנהרה

אני צועד במנהרת החיים הפרטית שלי בצעדים גדולים יותר, חושש פחות, משלים יותר עם הזמן

הנוסטלגיה שאפיינה אותי תמיד, זו שלפעמים תקעה אותי במקום עקב הגעגועים למה שהיה

התחילה להיעלם לאחר התקופה ההיא, פתאום משהו בי כבר לא מתרפק כל כך על העבר

אלא מתעניין יותר בהווה במטרה לעשות אותו הכי טוב שאפשר, כדי שבעתיד לא אסתכל אחורה בתחושת החמצה.

אני כבר לא ילד, הבנתי את זה לא מזמן כשאנשים הפסיקו להתייחס אליי ככזה

אני עדיין נראה צעיר לגילי, אבל היום נותנים לי 25 במקום 32 שזהו גילי האמיתי

וזה עדיין מחמיא ועושה טוב על הלב.

אני כבר לא פוחד להיות בן 30 פלוס, אני מבין שלכל גיל יש את האיכויות שלו

ובעיקר אני מבין כמה הנפש שלי בוגרת היום ביחס לימים בהם הייתי צעיר שובב בן 22 :-)

תמיד משמח אותי לגלות שקהילת ישראבלוג עדיין חיה וקיימת, נכון, אלה לא ימי הזוהר שלה

אבל עדיין, כיף שנשאר מקום נחמד ותמים כמו ישראבלוג בנוף האינטרנט הישראלי.

אלירן