אין שכל - אין דאגות.

אני לא הולכת להגיד הכל חרא,

אני לא הולכת לבכות,

אני לא הולכת להרוס לעצמי את התוכניות.

יודעים למה?

כי אני ממש ממש בסדר.

לא הולך אז לא הולך, ולא אכפת לי.

לא רוצה? לא צריך.

אני יודעת שפוסט קודם יש מלא תגובות שהם ריב אחד גדול שלי ושלך,

ויש לי הרגשה שהם הולכים להימשך בפוסט הזה.

אבל זה לא הולך לחרבן לי את המצברוח.

אם זה עושה לך טוב, אז כן, בכיתי כשראיתי את הפוסט שכתבת.

ולא את זה ששינית אליו, את זה הראשון, שאפילו שלא כתבת את השם שלי,

זה לא עושה הבדל - כי כולם יודעים שזאת אני.

בכיתי כי באמת כשכתבתי את הפוסט הראשון לא רציתי שזה יהפוך לריב.

כתבתי אותו כי באמת חשבתי שזה הדבר הכי טוב לעשות, ואני לא חושבת שטעיתי.

ככה אני מרגישה לגבי היחס שלך, וזה היה חייב לצאת.

אולי באמת הבלוג הוא לא הדרך הכי טובה, אבל נתגבר.

אני דווקא חשבתי, אפילו בתחילת הריב, שאנחנו נעבור את זה.

כי עברנו דברים יותר קשים.

כמו למשל מה שכתבת בתגובות.

לפני שידעתי שדחית אותו, כשחשבתי שגם את קפצת על העובדה שהוא שרמוט קטן ואידיוט,

נפגעתי הרבה יותר ממה שנפגעתי מכמה קללות שלך. הרבה יותר.

אבל את אומרת שאת מנתקת את הקשר לגמרי.

והאמת? חבל לי. מאוד. אבל יש דברים שיותר קשה להתגבר עליהם.

אז אני בסדר, ממש בסדר.