יפה שלי , אהובה שלי .
אני כותב לך ממרומי גילי , מסתכל עליך ורואה איך עברך מתנוסס בהפגנתיות על פניך וידיך.

לא אשכח איך ראיתיך במועדון בקיבוץ , תפסת את עיניי אהובה שלי. מאז לא הפסקתי לרדוף אחריך. כל מבט היה חייב להתחיל מכפות רגלייך העדינות , להמשיך בבטנך החטובה , בשדייך המתוקים ולעצור על פנים עוצרות נשימה. פנים שגורמות לאלוהים לאכול חזיר. אין מבט מבוזבז ואין שני לו .
כנער בן 15, הייתי חוזר הביתה מדמיין אותך ללא בגדים ומוציא את פורקני.
הייתי יושב בצד מתבונן איך את מתנהגת. תנועות האגן הטריפו אותי והליכתך גרמה לי לחשוב גסויות. כשהייתי מתבונן בך מדברת, הייתי מחבר לך משפטים, כאלה שאני רוצה לשמוע. משפטי אהבה וחכמה.
במשך תקופה ארוכה המשכתי מתבונן , כמו סוטה. המבט בעיניי לא זז משמלתך המתנפנפת או מחולצת הבטן הפרחונית .
בתחילת הקיץ, ביום שבו נסעת לחופשה, החלטתי לשים קץ לתהלוכת המבטים, להפסיק עם ההלם ולהכנס לפעולה. בשבוע הארוך בחיי, הסתגרתי בבית, חשבתי על מילים, על צירופים, על משפטים אינטילגנטים. עמדתי מול המראה ושיננתי מבטים , חייכתי אלפי חיוכים כל אחד מזווית שונה. אפילו התחלתי לסרק את שערי הארוך, דבר שאני אף פעם לא עושה! הכל בשבילך, נערה ענוגה שלי.
ביום שחזרת , לא ידעתי כיצד לאכול את התרגשותי , החלטתי ללכת למועדון עם חבריי ולפעול על פי ההוראות שהינחתי לעצמי , לא להתרגש.
חבריי לא ידעו ממושא אהבתי, לא ידעו דבר. אחרי ההצעה שזרקתי, התקדמנו לעברך ולעבר חברותיך, הרגשתי שעוד שנייה ואני מתפוצץ. צעדתי לכיוונך, לשאול לשלומך, כל המשפטים התרוצצו בראשי, כל המבטים שתיכננתי נהפכו לעיוות קל בפנים , באתי להוציא הגה והתחלתי מגמגם. כמו ילד בן 5 ,עמדתי מולך במלוא הבושה ולא פסקתי מלגמגם! לא הצלחתי לסגור את פי ולברוח. עמדתי שם , ואמרתי לך הכל , את כל תשוקותיי, את כל כאביי, את כל אהבתיי כלפייך במלמולים, מלמולים. לפעמים נזרקה איזו מילה או שתיים שאינה אמרה דבר. חייכתי אליך, צחקת בפני צחוק מנחם. הצחוק הכי יפה ששמעתי . אהבתי אותך יותר מכל . הסתכלתי עליך בחזרה , לא מפסיק למצמץ , החזרתי חיוך . והלכתי , הלכתי רחוק, הלכתי רחוק מידי . הסתבר בסוף שהגעתי לגבול עם כפר ערבי. כשהתחיל לרדת החושך על הקיבוץ חזרתי חזרה הביתה, התקפלתי מתחת למיטה ובכיתי כל הלילה.
מאותו יום עברו שלוש שנים ,אני בן 18, וגעגועי אליך לא פסקו. לכן מצאתי את פורקני בבנות אחרות, פחות טובות ממך , פחות יפות ממך . כמו יעל , זו שאיבדתי איתה את בתוליי. כששכבנו , דמיינתי אותך. ולאחר מכן הלילה עם ענת היה מצוין, למרות ביצועיה הטובים וגניחותיה הנשמעות כשירה, דמיינתי אותך. וכך עם כל אחת אחרת. עד היום שבו שכבתי עם עוד אחת מאותן בחורות תבנית , כשהגעתי לשיאי וגמרתי, זעקתי את שמך. הרגשתי שבאותה זעקה פתחתי את שערי שמיים ומישהו שמע אותי שם למעלה. כי מאותו לילה הכל השתנה.
חייך המשיכו כרגיל,אני בטוח שגם את היית עם כמה בנים ושזכית לאהבה. אבל אף אחד לא אהב אותך כמוני. אין לי ספק .
אחרי אותו לילה , לא הצלחתי לגעת בבנות אחרות. המשכתי להקדיש את חיי לאותה אהבה יחידה . באותו שבוע היתה עוד אחת ממסיבות הקיבוץ. כמובן שגם את נכחת , לבשת את מיטב מחלצותיך ונראית כמו כוכבת קולנוע. ואני, אני לא פסקתי מלשתות .
את אותם הרגעים לא אזכור, לצערי הרב. כנראה ששתיתי כמו שטנק צורך דלק.
באמצע הלילה, מצאתי את עצמי איתך, חולקים מיטה. הסתכלתי לך בעיניים. אמרתי לך שאני אוהב, אמרתי לך שאני אוהב. התוודעתי בפניך והפעם לא גמגמתי. ואת מצידך , נישקת וליטפת . היה זה היום המאושר בחיי.
האהבה הצעירה שלי , אהבת נעורי , אהבת חיי , איתי במיטה. מנשקת ומחבקת. מענגת ומתלהטת איתי, האיש שאהב אותה יותר מכל. יותר מכולם. יותר מכל אדם .
אני מוכן לעשות בשבילך הכל נעמה, אתן את חיי למענך . אשתה דם ואוכל לחם כל חיי בשבילך.

והיום אישה יפה שלי , איך שעברנו מתנוסס על פניך ואת עודך יפה, אם לא יותר. החינניות הנשפכת והחכמה המתפרצת לא נותנות לי מנוח. נכון שאנחנו לא מהירים וקפצניים כמו פעם. אבל יש לנו עוד דבר אחד מלבד האהבה שלא נגמרת, יש לנו שלווה. שהיא מצרך יקר בימינו. יש בינינו שלווה טהורה, ציוצי ציפורים באזניים וירוק בעיניים. כשכואב לי הגב או המפרקים שברגל אני צולע אליך ומתרפק בחיבוקך כמו ילד קטן בחיק אימו , אני נרגע. את התרופה שלי , את המשכך כאבים שלי , את הבית מרקחת שלי. את עולמי כבר יותר מ70 שנה. אני מתבונן בך וכותב לך, נזכר ברגעינו היפים והיפים פחות. אך כל רגע הוא האוהב ביותר, השלו ביותר, השלם ביותר. אני אוהב אותך נעמה. וכשאנחנו צעד אחד מהקבר אני אוהב אותך יותר מאי פעם.