היא הבטיחה לעצמה שלעולם לא תבכה ושעתיים אחרי אותה הבטחה, מצאה עצמה יושבת במרכז התחנה המרכזית בתל אביב, לא מפסיקה ליבב. היא בכתה ובכתה, האף החל לבכות גם כן וכך גם הפה שהוציא סמ"ק לא מבוקר של נוזלים.

סביבה התקבצה קבוצה של עובדים זרים שמילמלו מילים זרות וניסו לעזור ולשאול לשלומה, אך מרוב הבכי היא אינה הצליחה להוציא הגה. גברת זקנה הציעה לה תפוח בתמורה להפסקת הבכי והתלוננה ש"הוא נשמע בכל קצוות התחנה, כמעט ואוזניי נתלשו!". אך הטחה זו רק גרמה לה לבכות עוד יותר. אותה אישה שהבטיחה לעצמה שלעולם לא תבכה יושבת על הספסל במרכז התחנה המרכזית שבתל אביב ולא פוסקת מלבכות. במידה והייתה בוכה על יד הכינרת, מפלס המים היה עובר את הקו השחור, הקו האדום ומציף את כל אזור הצפון.

השעה כבר מאוחרת, כמעט והבוקר מפציע, היא נותרה לבדה, בוכייה במרכז התחנה. עובד נקיון החל לנקות בקרבה ולספוג עם מטלית מטונפת את השלוליות שהותירה מאחורייה, מלפנייה מצדדיה ובחינניות מיותרת ניגב  את פני האישה עם אותה מטלית, מה שגרם לה להתחיל לצעוק ולבכות עוד יותר. העובד אינו הבין דבר, היא צעקה ובכתה , צעקה ובכתה . היא זעקה על הבכי, כעסה על המנקה , שנאה את העולם ואת אישתו. היא רקעה ברגלה כילדה שרוצה עוד ממתק וכיווצה את אגרופיה כלכך חזק עד שהדם פסק מלזרום. עובד הנקיון המשיך להתבונן בה בשקיקה והאישה הגיבה בסיבובים בלתי פוסקים סביבו, סביב הספסל, סביב פח הזבל. היא רצה , זחלה , קפצה, שרה, זעקה.. היו רגעים ונדמה היה שרוקדת. אף אחד לא ידע מה הסיבה ובסודי סודות, היא עצמה לא ידעה על מה כל הבכי. האישה הייתה בטראנס, היא הניחה בהפגנתיות את שתי ידייה על חולצתה. תפסה בה , עוד שנייה וקרעה אותה לגזרים, עד שהבחינה במעשייה. עד כאן , רק לא בחולצה של גוצ'י .