אני כותבת ותיקה בישראבלוג. החלטתי למחוק את הבלוג הקודם ולפתוח אחד חדש, זר לכולם, שבו אני אוכל לכתוב באמת את מה שבא לי. הבלוג הקודם היה ידוע ליותר מדי אנשים, ומצאתי את עצמי חושבת מה כדאי לכתוב ומה לא כדי שההוא לא יבין וההיא לא תעלב. רציתי יותר "לבחור" מי מחבריי יקרא את מה שכתוב כאן.
במשך שנתיים בערך הייתי לסירוגין בתנועת נוער. אני בכוונה לא מציינת איזו, כי לא בא לי שתתחיל פה מלחמת עידוד לתנועה. אף פעם לא הרגשתי חלק מהתנועה הזאת, ורק לפעמים הייתי מגיעה לפעולות. בכל פעם שהגעתי הייתי מצטערת. קבוצה של פנאטיות שחושבות שהן בעצמן הקימו את התנועה והקבוצה, וכל ניסיון של מישהו אחר להיכנס לקבוצה הייתה כרוכה בידיעה מוחלטת שהן "בנו" את הקבוצה, ואין פה מקום לשינוי. המדריכה התחלפה, והחדשה לחצה (וממשיכה ללחוץ) שאני אהיה בתנועה באופן קבוע. כשסיפרתי לה כמה אני לא נהנית שם, היא המשיכה והמשיכה ללחוץ עד שלא הייתה לי ממש ברירה ויצאתי לסמינר של שבוע. הסמינר הזה היה כל כך טראומתי בשבילי. אותן בנות, שניסו הכל כדי להוציא אותי משם, גרמו לי לבכות כמעט כל הטיול. אחרי הפעם ההיא החלטתי להפסיק לחלוטין להגיע לפעולות ולצאת משם. אחר כך, כל מילה שיצאה לי מהפה, ולא במטרה לפגוע, התפרשה כאילו אני יוצאת במלחמה נגד התנועה, וילדה ספציפית אחת דאגה לפרסם את זה בכל הקבוצה, ואפילו למדריכה. המדריכה לחצה לדבר איתי, ולפני שבוע נפגשנו. היא התייחסה אליי כאילו "טוב בסדר, דיברתי איתך, עכשיו תחזרי לקבוצה", דבר שבאמת לא היה ככה. החלטתי, ובאמת לתמיד, להפסיק להגיע, למרות שעם כל שאר הקבוצה אני מאוד מסתדרת ומאוד נהנית.
בטח מי שיקרא את זה ומכיר אותי לא יאמין שאני כותבת כאלה דברים, אבל את, פשוט מגעילה אותי. שתיכן בעצם. מניפולטיביות, ילדותיות ורכלניות. אז אולי ניצחתן כביכול כשהפסקתי לבוא לפעולות למרות שאני מאוד נהנית חוץ מכן, אבל שתינו יודעות מי הפסיד את מי.
תפסיקי להיכנס לי לבלוג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
