התבגרותו של פיטר פן

עכשיו כשהישרא-בלוג נסגר, אני עוברת פוסט פוסט ומגבה אותו, יחד עם כל התגובות. בוודאי תגידו לי שאני מבזבת את זמני, כי אפשר לגבות את כל הבלוג בלחיצת כפתור אחת. אבל אני לא רוצה. אני קוראת מילה במילה ומגבה את כל המילים שכתבו אותי . מהחבר הראשון שלי , הגבר הראשון שידעתי, ועד עכשיו. רק כשאני קוראת אני מבינה שהבלוג הוא לא פוסטים אקלקטים של כעס, אכזבה, חרמנות או השתפכות הלב. הבלוג הזה מתאר 10 שנים של חיפוש. חיפוש מטורף אחר את שאהבה נפשי.

עכשיו כשהכל כבר נגמר, והישרא-בלוג נסגר, צריך לכתוב סוף לסיפור. ולסיפור הזה יש סוף טוב.

אחרי 10 שנים של חיפוש מטורף, מצאתי את שאהבה נפשי. אאחוז אותו חזק ולא ארפהו, והוא אוחז בי חזק ולא עוזב אותי. שנינו קרוצים מאותו החומר. כאילו במשך שנים אלוהים גילגל אותנו, עיצב אותנו, שייף אותנו, לכלך וניקה שוב ושוב ושוב עד שנקבל את הגוון המתאים ואת הצורה בכל עיקול ובכל מקצוע, כדי שנצליח להתחבר. כאשר סוף סוף הכל התאים הוא הפגיש אותנו.

אין שום סיכוי שהיינו מסתדרים לפני, או בכלל מסתכלים אחד על השני. במשך שנים הסתובבנו אחד ליד השני ואפילו לא ראינו. אותו רחוב, אותה עיר, אותו קילומטר רבוע בירושלים. הכרנו בו כל פינה חוץ מאחד את השני.

אי אפשר לדחוק את הקץ. הכול קורה בזמן. כולנו צוברים את סך החוויות שאנחנו צריכים לחוות, והכול זורם לשם. כל קימה בבוקר, כל אהבה, כל עבודה, כל ארוחה או תפקיד בצבא. כל מה שאנחנו עוברים בחיים מוביל אותנו למצוא את שאהבה נפשנו. כאילו ירדנו לפה לחפש את מה שאיבדנו מעולם אחר, והנשמה לא נותנת לנו מנוחה עד שנמצא אותו ונשיב אותו אלינו. מצאתי אותו. אחזתיו ולא ארפהו, ואביאהו אל גני, אל עירי, אל ביתי, אל מיטתי. 

נגמר הבלוג, וזה סוף הסיפור. 

עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו.

 אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹתאֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. 

מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר:  אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם. 

כִּמְעַט, שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּעַד-שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל-בֵּית אִמִּי, וְאֶל-חֶדֶר הוֹרָתִי. 

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים. {ס}