27.2.12
ממשיכה לשחרר פוסטים מהטיוטות.
מה כתבתי כאן, על מה דיברתי. התקופה האחרונה עיוורה אותי לגמרי. שכחתי מהכל.
שנתיים. שנתיים עברו מאז העדכונים ההם. כשהחיים עוד נראו ורודים, והכל היה יפה וטוב.
מה קרה מאז.
לא יודעת.
פחות או יותר התשובה הקבועה שלי. לא זוכרת.
כל כךל הרבה שעות בבתים שלא שייכים לי. כל השעות האלה- עשו בידיוק את הפעולה ההפוכה. במקום להתגעג לבית שלי
שהוא המקום שלי, שהוא הנחלה שלי, המקום שבו הייתי מבלה את שעות היום שלי, עושה דברים שאהבתי לעשות פעם (כמו לכתוב פוסטים למשל) ולזרוק את הזמן לתימיון
גרמו לי לשנוא אותו.
הרגשתי כאילו אין לי אויר בחדר שלי.
זה המקום שבו אני אמורה להרגיש הכי בטוחה.
למה זה לא ככה? מה השתנה?
מה התקלקל?
אולי אני לא בנויה לזה. אולי אני לא בנאדם כזה, אותו בנאדם שהייתי רוצה להיות.
ואולי פשוט הבנתי שזה לא טוב להיות אותו בנאדם.
כבר לא איכפת לי יותר. אותם דברים שכל כך עיניינו אותי אז, נראים לי עכשיו כל כך שטותיים.
אני לא מתחרטת על זה שנכנסתי לזה. זה דבר שיהיה נורא ואיום להגיד. זה פוגע, זה מעליב וזה הכי הרבה- לא נכון.
כואב לי לחשוב על כלל הדברים שהייתי מחמיצה אם הייתי עומדת על שלי אז ונשארת לבד.
מצד שני, צדקתי. אולי לקח לזה קצת יותר זמן להגיע משחשבתי שייקח לזה. אבל זה הגיע.
אותו רגע מר ומכאיב שבו צריך להגיד שלום. להכיר בעובדה שזה פשוט לא עובד יותר. לשחרר.
לדעת לחבק ולעזוב?
זה בלתי אפשרי. זה בלתי נמנע. כל קשר חייב להגיע לרגע הזה.
ולמה נכנסתי לזה מלכתחילה? החיים שלי לא למדו אותי על זה מספיק?
אהבה זה כואב, צריך לדעת לחתוך בזמן לפני שזה מספיק להכאיב.
אז הינה אני. דמעות בעיניים והרצון להאמין שהכל יהיה בסדר, בסוף, מתחבא לו שם מאחורה.
ואולי טוב להיות לבד.
שכחתי כמה זה טוב לכתוב ולשחרר הכל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
