רציתי שהוא יישאר איתי בלילה. כל הלילה
הזה ועד הבוקר הבא. הייתה צריכה אותו יותר מתמיד. הייתה נפחדת ושבירה.
"כן," לחשתי. "אני
רוצה. ואני רוצה שתישאר איתי הלילה..." הוא הביט בי מופתע. "כן," המשכתי,
"אני פוחדת, וכן, אני צריכה אותך..."
"בואי הנה," הוא משך אותי
אליו וליטף את ראשי. "אני כאן..."
הנחתי את ראשי כל הכתף הרחבה שלו וככה
רציתי להישאר עוד שבוע לפחות. אלא שלנשומקה היו תוכניות אחרות. ידיו החליקו במורד
הגב שלי, נדחקות בין החולצה לגוף. הפטמות שלי התקשחו. העסק נעשה מסוכן. עמדנו לאבד
שליטה. לא לזה התכוונתי.
"די... תפסיק..."
הוא המשיך בשלו. ידיו המשיכו לצייר על
הגב על הגב לי פסים של אש.
משכתי את החולצה שלי והרחקתי את היד שלו.
"די. אני לא יכולה לעשות את זה איתך... יש לי יותר מדי מה להפסיד..."
"די בעצמך. די עם הבולשיט הזה. את
יודעת שאני אוהב..."
"שששש," הנחתי יד על שפתיו.
שלא יגיד את זה. שלא ידבר איתי על אהבה. אני יודעת מה זה. ראיתי את האהבה הורודה
הופכת למפלצת ירוקה של מרירות וכעס. הייתי שם. ראיתי את אמא שלי נוטשת ואת אבא שלי
מתרסק.
"אל תשתיקי אותי. תקשיבי, גבי,
אני רוצה אותך. באמת רוצה. לא ללילה אחד, לחיים שלמים."
הוא עמד לעבור את הגבול. "אל תמשיך..."
לחשתי. "בבקשה."
"למה? למה את ככה? מה הסיפור? אני
צעיר מדי בשבילך? אני לא מספיק גבר? מה הבעיה, גבי?"
"הבעיה היא שעכשיו הכל ניראה
נפלא, מה יקרה בעוד חודש?"
"אני אוהב אותך. את לא מבינה..."
"לא, בעוד חודש תגלה שאני מבוגרת
מדי, קשה מדי, מסובכת,שברירית, נזקקתת, תובענית, ורוצה שתוריד את הזבל, תתקין לי
פרקט, ואז תגמגם כמה הסברים מתנצלים, תיקח את מברשת השיניים ותלך, ואני אשאר כאן
הרוסה לגמרי, בלי אף חבר אחד בעולם, כי עם האהוב שיעזוב אותי, יעזוב אותי גם החבר
הכי טוב שלי. עכשיו אתה מבין?"
"לא. לא מבין. ממתי אני
כזה שלוקח ובורח, נוטש ופוגע? ככה את מכירה אותי? את סתם מבלבלת את המוח. את זאת
שמגמגמת עכשיו הסברים אידיוטיים."
הוא קם מהספה ויצא מן החדר. שמעתי אותו
נכנס לשירותים. ישבתי על הספה קפואה לגמרי. אני הולכת לאבד אותו, אני הולכת לאבד
אותו, דפק הלב שלי.
הוא חזר לסלון, נעל את נעלי ההתעמלות שלו
והביט בי. "אני הולך."
"אל תלך. לאבד אותך יותר קשה
מלשמור עליך..."
אבל הוא פתח את הדלת, זרק אליי עוד
מבט עצוב אחד ויצא.
(מתוך "אבק יהלומים", אדיבה
גפן).
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
