רשימותיו של מטורף

אם יש משהו שאני לא טוב בו זה סמול טולק עם זרים. זרים, מעצם הגדרתם, זה אותם אנשים שאין לך שום דבר במשותף איתם. מאד יכול להיות ששניכם חולקים חיבה פתולוגית לביצי זבובים, אבל כשאתם זרים אתם לא יודעים את זה אחד על השני. התוודעות אינטימית זה לסטיותיו של זה לא יכולה להתרחש בדרך של הצהרות, אלא חייבת לבוא תוך כדי שיחה, שאותה, כאמור, אני מתקשה לנהל עם זרים. (וזה שלא ניסיתי את הדרך ההפוכה. פעם מישהי התיישבה לידי באוטובוס והדבר הראשון שאמרתי לה זה שאני אוהב ביצי זבובים...לא דרך מומלצת להתחיל שיחה אם אתם לא רוצים שלהבא בין השלטים "השלכת פסולת מרכב זה אסורה" ו"הודע לנהג על חפץ חשוד. זכור! ערנות תציל אותך ממוות" תופיע תמונה שלכם עם הכתובית "הודע לנהג על אדם חשוד זה. זכור! ערנות תציל אותך משיחות על ביצי זבובים"). בעיית פיתוח השיחה מתגלה גם כאשר פוגשים מישהו שהיה איתכם ביסודי, אבל לא המשיך איתכם לתיכון. עם אנשים שלמדו איתי בתיכון, הבעייה לא כל כך חמורה משלוש סיבות: גם בגלל שלא עבר כל-כך הרבה זמן מאז שנפרדו דרכינו, גם בגלל שמלאי הזכרונות המשותפים שלנו גדול יחסית וגם מפני שרובם נותרו בגדר מכרים\חברים\ ידידים שלי. עם אלו שלמדתי איתם ביסודי בלבד, ולא המשכתי לשמור איתם על קשר, הצרה הרבה יותר גדולה. מה אני יכול להגיד לאחד שכזה כשאני רואה אותו במקרה באוטובוס? איזה כבר זכרונות משותפים יש לי איתו? זוכר איך השתנת לפני בכיתה ב'? זוכר שמיה, המורה בכיתה א' הביאה פעם עוגה לכיתה? זוכר איך פעם דילגת בחבל ואני הסתכלתי? ובכן, לאחר שאחד שכזה התיישב לידי באוטובוס וכלא אותי בינו לבין החלון (שלפתע לא נראה כדרך מילוט כל כך גרועה...) מצאתי את עצמי טובע בתוך ים של שתיקה. הוא הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו, ולי זה היה יותר קשה כי הוא היה יותר מכוער (עד כמה שזה קשה להאמין ;) ). לכן פניתי למוצא הכי הגיוני שיכולתי לחשוב עליו. ביוגרפיה! הוא יספר לי מה עבר עליו, אני אספר לו מה עבר עלי, ובתקווה עד שה'חיים שכאלה' הזה יסתיים הוא יצטרך לרדת.  מקסימום, אם עוד ישאר קצת זמן אני אמציא לו כל מיני סיפורים על איך התחשמלתי וקיבלתי כוחות על טבעיים(פתרון שאני משתמש בו לעיתים קרובות כשהפוסטים יוצאים קצרים מדי, למשל ;) ). "אז מה איתך? מה עשית מאז היסודי?" הוא שאל אותי. הוכיתי בתדהמה. מה כבר באמת עשיתי? שש שנים...וכלום...עצוב לחשוב על זה "לא משהו מיוחד. מה איתך?". שיט. בזבזתי את התור שלי כמעט תוך שנייה. עכשיו הכל תלוי בו. מסתבר שהיה לו דווקא יותר מה לספר מאשר לי. הוא פרש מבית הספר בכיתה י'. למעשה, הוא ממש התלהב שבכיתה שלי כולם סיימו 12 שנות לימוד. "וואלה גאונים אתם, הא?". "לא צריך להיות גאון מדי בשביל זה". יש! היה לי מה להגיד! "כן, אתה למדת מבית הספר. אני למדתי מהחיים" "מה עשית מאז?" "עבדתי בבינגו". ואז הוא התחיל להריץ שורה של תובנות שנונות של עובד בינגו עמוק, ואיכשהו כל הרעיון של החלפת ביוגרפיות כבר לא נראה היה לי כל כך טוב...עברתי לפתרון הבא. החלפת מידע על אנשים שלמדו איתנו בכיתה! כמובן, איך לא חשבתי על זה קודם. קצת קשה להזכר עכשיו בכל השמות...שש שנים עברו...מי זוכר מה היה אז בכלל...אבל לאט לאט השמות מתחילים לזרום...ולהגמר...והדרך מתמשכת ומתמשכת...ואז, בדיוק כשבאתי לשאול אותו אם כבר פתחו לו תיק במשטרה הוא הודיע שהוא צריך לרדת. ת'אמת זו הייתה גם התחנה שלי, אבל מרוב אושר שכחתי מזה. וככה הבטתי בו מתרחק, מדמיין אותו (לבוש! נשבע לכם לבוש!) עובד בבינגו וצובר לו חכמת חיים לאיטו...עד שהגעתי לתחנה האחרונה של הקו. לקח לי 4 שעות להגיע אחרי זה לאן שהייתי צריך בקומבינציה מתוחכמת של שבעה אוטובוסים (חלקם לקחתי רק בשביל לא להתקל בו שוב...)...אבל איזו נסיעה מענגת זו הייתה :)

אותו יום. כמה שעות ואוטובוסים מאוחר יותר. אני מגיע לסדנת כתיבה, שבה אני לוקח חלק לא פעיל כבר כמה שנים. פעם הייתה הסדנא נחלתם של כל מיני בני נוער מתוסבכים, שניצלו את הבמה שניתנה להם בכדי לפרוק את המטען הנפשי החורג שהם נושאים במסווה של שירי התבגרות פיוטיים, וסיפורים קורעי לב על ידידות מופלאה שהם חוו עם ארנבת (שהיו למעשה תחפושת מחוכמת לסיפור על הפעם ההיא שבה הם מצאו סרטון ביתי נדיר משנות השלושים שבו תועד סבא שלהם נוגע בעצמו עם גבינת עיזים...או לחילופין עם גבינה ועם עיזים), אלא שבשנה האחרונה, מלבדי ומלבד כמה נוספים שנשארו בסדנא משנים קודמות, הוצפה הכיתה בשלל נערים ונערות חביבים, בעלי כישרון כתיבה בלתי מבוטל, אך כמעט  בלי בעיות נפשיות! אני ואלו שכמותי נותרנו נאמנים למטרה המקורית של הסדנא: לשתוק. הרבה לשתוק. מדי פעם להגיב על יצירות של אחרים, מדי פעם לקרוא יצירות שלך, אבל בשום פנים ואופן לא ליצור קשר עם יתר באי הסדנא. באופן מפתיע בדרך זו דווקא יצרתי קשרים בשנים הקודמות באופן מחתרתי, ולא רשמי בעליל, וחלקם אף נשמרו עד היום.  השנה בגלל שרוב החברים בסדנא כל כך שונים ממני, אני נוטה לתקשר רק עם אלו שאני כבר מכיר. ופה מתחילה הבעיה. מישהי מהחדשים מתעקשת לא להבין את זה. זה לא משהו אישי נגדי. בצורה נלהבת ודי נואשת היא מנסה לתקשר עם כל דבר שמזכיר משהו חי שנמצא בסדנא. היא פעם אפילו נסתה לפתח שיחה עם כסא שמישהו צייר עליו סמיילי. ניסיונותיה לא מסתכמים בדיבורים בלבד, ובעבר היא הביאה עוגה, סופגניות לחנוכה, ממתקים ותמונות שלה מאיזשהו טיול בחו"ל (אין לי מושג באיזו מדינה. אף אחד לא טרח להסתכל עליהן). כאות תודה התחילו יתר חברי הסדנא לצחוק עליה מאחורי הגב ולקרוא לה טרול, ויש להודות שהיא די מזכירה אחד שכזה. (לא מהסוג החמוד עם השיער שנעים ללטף איתו את הלחי. אלא מהמרושעים האלו, כמו שהיה בטובטוב הגמד). ואז הגיע תורי. נגמרה הסדנא, זינקתי כמו כולם לעבר הדלת, בניסיון לברוח מכל קשר אנושי פוטנציאלי, כשלפתע שמעתי אותה קוראת בשם שלי (אם כי היא עיוותה אותו קלות, והוסיפה לו אותיות שלא היו קיימות בו). שיט. נתפסתי. האטתי את הדהירה הסילונית. היא השיגה אותי. "אתה יודע" היא אמרה "אף פעם לא יצא לנו לדבר" הנהנתי בהתלהבות, רוצה לומר "נכון, בואי לא נהרוס את הנתק היפה הזה שיש ביננו". לה היו תוכניות אחרות. "אתה יודע שעכשיו התחלתי לקרוא ספר חדש? זה מספר על ילדה בת 12 שמתחילה להתוודות אל מיניותה כאישה...זה מזכיר לי את עצמי כשלראשונה התחילו לבצבץ לי הציצים...". התחלתי לחשב את הסיכויים שלי להשתלט על האקדח של השומר ולפוצץ לעצמי איתו את הראש. הפלאפון צלצל בפתאומיות. הישועה אולי הגיעה. "אל תתני לזה להפריע לך" אמרתי לה ועניתי בדיוק כשהיא הגיעה לתיאור המרתק של המחזור הראשון שלה. "סמי?" שאל מישהו מצידו השני של הקו. לכל הרוחות עם האמא הזאת! למה היא לא קראה לי סמי? זה שם כל כך יפה. "לא" השבתי,מובס ומיואש. "סליחה, טעות..". הסתכלתי עליה. היא עשתה תנועות של גלים עם הידיים בכדי להמחיש את זרמי הדם שנשטפו ממנה. "זה סמי. מה קורה?" צעקתי לתוך הפלאפון "מה עם הרצח הזה שהזמנתי ממך?". בלעתי את רוקי. "בטח, בטח, תזכיר לי את הכתובת" "האורנים 15. והפעם תהרוג גם את התינוקת! אחרת אתה מת, יש לי מערכת איתור פלאפונים!"

מי שזוכר איך טובטוב הגמד נפטר מהטרולים בסדרה, שיגיד לי בבקשה...כי נמאס לי לרצוח אנשים בשביל לברוח ממנה...:)

עד הטירוף הבא...

נ.ב.

אני לא יודע אם שמתם לב, אבל כבר כמה זמן מככבת רשימה בצד רשימה שסופרת את מספר הפעמים שאנשים מבוגרים משתמשים בשורש ז.י.ן בקורס תסריטאות שאני לוקח (קורס תסריטאות,סדנת כתיבה...כשאתה לא מגויס, לא עובד ובעצם לא עושה שום דבר, זה משאיר לך הרבה זמן...). היום הבנתי משהו. זה לא מצחיק (יום יבוא ובגלל תובנה שכזאת אני אסגור את הבלוג). אז אני סוגר אותה, ומחליף אותה במונה שיספור ימים עד הגיוס שלי (שעד הפעם הבאה שאני אעדכן אותו אני בטח כבר אהייה מגויס...:) )

שבוע טוב לכולם P: