רשימותיו של מטורף

פתחתי חשבון בנק! ולא סתם, אלא בסטייל, בבנק העלוב ביותר בישראל- הבנק הבינלאומי הראשון. החל מעוד שבוע וקצת תתחיל להכנס לי המשכורת הצבאית. אני באמת לא מבין מה עומד מאחורי הרעיון שלה. מי שרוצה להתגייס לא צריך אותה, ומי שלא רוצה, להביא לו אותה זה כמו לבוא ולהגיד לו: "תשמע. אנחנו הולכים להרוס לך את החיים, לדפוק לך את המוח, לטמטם לך את השכל, לשרוט לך את הנפש, לחרבן לך את האישיות...אבל הנה, קח את ה400 ₪ האלו...עכשיו אנחנו תיקו,נכון?". לפגישה אחת עם פסיכולוג אפילו זה לא מספיק.

חוץ מזה, הארנק שלי מתפקע מערמת צ'קים גדולה וגדושה שקיבלתי מהעבודה בסקרים (אוקיי...זה רק שני צ'קים, אבל מדובר בארנק קטן), שחשבתי שהגיע הזמן להמיר למשהו שאני יכול לנצל לצרכיי (שכן לצערי בלדרי הסמים של לוד מקבלים מזומן בלבד). עכשיו רק נשאר לי לבחור איפה לפתוח את החשבון. האפשרויות הבולטות ביותר שעמדו לפני היו בנק מזרחי (שם אימי עובדת), ובנק הפועלים. נקודות לזכות בנק מזרחי: אין שם כמעט עמלות, יש להם תוכנית מצוינת לחיילים, אני מקבל מלא מתנות, ועוד כל מיני הטבות כבן של אחת העובדות. נקודות לזכות בנק פועלים: הוא נמצא מטר מהבית שלי. והזווכככהההה הוווואאאאא: כמובן, הבנק שבו אני יכול לפתוח חשבון בפעם הבאה שאני יורד לזרוק את הזבל. בנק פועלים, על אף שיש לו פרסומות נחמדות עם יאיר לפיד (שיותר ארוכות מהתוכנית שלו), הוא הבנק הכי גנב בארץ (וסליחה עם הקוראת שרי אריסון...היית צריכה להפסיק לקרוא בפוסט עם המטרה שלך). הם דווקא עובדים מאד קשה. העמלות המטורפות שהם לוקחים על כל שטות שאתה עושה שם לא ירדו מהחשבון שלך מעצמן. אתה עובר ליד הסניף שלהם בדיוק כשהשומר פותח את הדלת, והם יקחו ממך עמלה על בריזת המזגן שתנשוב עליך מתוך הסניף. מעניין אם שרי אריסון כזאת גם בחיים הפרטיים. נגיד שהיא ובעלה אוכלים ארוחת ערב, ובעלה, הידוע בתאבון המיני הבריא שלו, חייב לספק את יצריו הגועשים, והדבר הכי קרוב לנקבה שהוא מצליח למצוא, זה אשתו, והוא מסתכל על אחוריה...מעניין אם היא תקח ממנו "עמלת הצצה בישבן בעת סעודה". או שנגיד הערב ממשיך, והם מוצאים את עצמם במיטה (עופר גזלר המום. זה אף לא קרה לו עם אשתו), והוא מתחיל לקלל אותה תוך כדי האקט...מעניין אם היא תיקח לו "עמלת גידוף תוך כדי פעולת משגל". נכנסתי לבנק, וכבר התחלתי לצבור חובות בצורת "עמלת דריכה על הקווים שבין המרצפות". ניגשתי אל הקופאית ואמרתי לה שאני רוצה לפתוח חשבון. "תעודת זהות בבקשה". הבאתי לה. היא הציצה לתוך הת.ז. והתחלחלה בקרבה (ולא בגלל התמונה...לא רק בגלל התמונה). "איפה הספח?" היא דרשה לדעת. זה מחזיר אותי לימים הראשונים אחרי שהוצאתי את תעודת הזהות במשרד הפנים. התעודה עצמה הייתה כרטיס כזה מגניב, עם עטיפת ניילון קשיח. הספח היה סתם נייר לבן ומקומט ודחוס. הוא נראה לי לא חשוב. אני חושב שאכלתי אותו. התירוץ "אכלתי את הספח כי הוא נראה היה לי דחוס" נראה לי פזיז מדי, לכן השתמשתי במשהו שישמע אמין יותר: "איריס קול גנבה לי אותו בשביל שיתחתן עם חמותה". "חייך יהיו מסכת מתמשכת של עינויים ללא הספח!!!"  היא צרחה בפרעות, עשתה לעברי תנועות מפחידות עם הידיים ונפלה מעבר לשולחן. ברחתי. ניסיתי לפתוח לבנק מזרחי, אבל איחרתי בדקה את שעת הסגירה של הבנק והשומר לא נתן לי להכנס. כיוונתי בלי שהוא יראה את השעון שלי כמה דקות אחורה והראיתי לו שעוד יש לי זמן, והוא מצידו כיוון עם שאני אראה את אקדחו לעברי. ברחתי. בבנק דיסקונט ולאומי דרשו גם הם את הספח, שמסתבר שהוא הרבה יותר מועיל לפתיחת חשבון בנק מאשר למערכת העיכול שלי. בשלב הזה כבר הייתי מוכן לפתוח חשבון בבנק הראשון שיהיה מוכן לקבל ממני כסף.  הגעתי לבנק הבינלאומי הראשון, ונראה לי ששמעתי את הפקידה לוחשת "יששש! מגיע לקוח! תראו כאילו לא הוצאנו נגד עצמנו צו עיקול". "אני רוצה לפתוח חשבון" אמרתי לה "כמובן שאתה רוצה לפתוח חשבון!" היא קראה בגאווה "תעודת זהות וספח בבקשה" "אין לי ספח" "זה יכול ליצור בעיות". קמתי בהפגנתיות "אוקיי, אז אני מניח שאני אצטרך לקחת את ה1400 ₪ שלי למקום אחר...". הקופאית הלבינה. היא בטח דמיינה את הבוסית הזועמת שלה, לובשת חצאית מיני צמודה, וחולצה בעלת מחשוף נדיב, עם שוט ביד (אוקיי, אז יש את הסיכוי הקלוש שככה אני דמיינתי את הבוסית שלה. את שתיהן בעצם. ביחד...אני אפסיק כאן). היא תפסה בזרועי ונכנעה. מבחינת הבנק הזה אני כנראה מעצמה כלכלית. כעבור כמה שעות ו3000 טפסים חתומים על ידי (לא קראתי אותם אפילו. יכול להיות שעכשיו אני חייב לעשות לשומר מסאג' באשכים, ואני אפילו לא יודע על זה) יצאתי עם חשבון, מותיר את הקופאיות בתוך הבנק נופלות בבכי מאושר זו על כתפיה של זו.

עד הטירוף הבא...