רשימותיו של מטורף

כל הספירה לאחור (תסתכל שמאלה. שמאלה השני, מפגר. ימינה החמישי. ימינה למי שנוסע ממרכז נתיבות עילית. אוקיי, תקשיב טוב! אתה רואה רשימות בצד? תסתכל עליהן!), ההכנות הנפשיות, ההתרגשות והציפייה הוקדשו למשהו כמו חמש שעות, שבהן חויילתי ושוחררתי הבייתה.

הפרידה בבסיס מהמשפחה הייתה מרגשת מאד. היה בכי, היו צעקות, והייתה הילולה פראית וריקודי קברט נועזים כשהם חשבו שאני כבר לא רואה. התחלת הדרך הצבאית שלי הסתמנה בהרצאה מפיו של זקן חביב שהתנצל במשך שעה ארוכה על כך שבתיק של הזכרים אין מוצרי הגיינה נשית. הוא הוסיף, ללא כל צורך מיוחד אם תשאלו אותי, שהוא עצמו ניסה חלק מהמוצרים האלו והם לא עוזרים בכלל. "זה אפילו הזיק לפנים שלי" הוא הוסיף, בידו מחזיק במשחה לבריאות הרקטום. ואז הוא התחיל לדבר צרפתית. ובכה קצת. והלך הליכה מצרית, ועשה תנועות של ציפור, ותקף דוב, שמאד השתדל לא לפגוע בו, אבל בכל זאת גרם לו כאב רב כי הוא בעצם היה קיר.

מפה התחילה שרשרת החיול, שאמורה כמו בפס ייצור, להפוך כל אזרח תמים ופשוט למכונת מלחמה קטלנית ומיומנת. אם מסתכלים על החיילים שמרכיבים את השרשרת הזו אפשר לחשוב שיוצאים ממנה עוד יותר עלובים מהאופן האזרחי התמים והפשוט שבו נכנסים.

"התספורת שלך ארוכה מדי" הודיע לי פקיד מלחמה קטלני בעודו עושה לעצמו מניקיור במיומנות ראויה לשבח. "אתה חייב להסתפר." הוא הוביל אותי בזחילה לעבר חדרו של הספר הצבאי, שפך שמן על הרצפה והחליק חזרה למקומו בעודו מרגיע אותי: "יש לך מזל! קיבלת את הספר הטוב!".

נכנסתי והתיישבתי על הכסא. הספר נכנס. "מכונת התספורת הזאת לא יוצאת מהמקום" הוא התלונן, מנסה לעקור את הברז מהקיר. "אני חושב שאתה אמור לספר אותי בזה" הסברתי לו, והצבעתי על מכונת התספורת האמיתית.

"אתה בטוח?" שאל הוא בפקפוק "איך אני אמור להשתמש בה? בטח ככה..." הוא הניף אותה מעלה, והחל והחל להנחית אותה על ראשי "לא!!! לא ככה!!!" צרחתי באימה "למה?" הוא לא הבין "ככה אני מספר מסמרים. שמים אותם על הקיר, דופקים להם בראש עם הפטיש, והם מתקצרים. אל תדאג. אני הספר הטוב!" הוא הכריז, ובעזרת מכונת התספורת דפק את הראש שלי במראה "מגניב!" הוא התלהב "זה גם צובע לך את השיער באדום!".

לחצתי על הכפתור של ההפעלה. מכונת התספורת החלה לרעוד בידו. "אז ככה זה עובד." הפנים הוא.

"תהייה עדין" התחננתי "בטח נשמה. עדינות היא שמי השני. בעצם, קיווי מקולף זה שמי השני, אבל עדינות היא בטח שמי השלישי"הוא הרגיע אותי התחיל לקדוח לי לתוך הגולגולת.

התחנה הבאה הייתה צילום התמונה שתופיע בתעודת החוגר. "אל תגיד לי את הגובה והמשקל שלך, אני רוצה לנחש אותם לבד, אנשים אומרים לי שאני טובה בזה!" ציוותה הפקידה הלוחמנית שישבה מאחורי השולחן ועסקה בניסיון מבצעי להצמיד מגנט ללחי השמאלית שלה. "הגובה שלך זה שבע קילומטר ואתה שוקל תשע עשרה גרם, נכון נכון?" היא פלטה, מרוצה מעצמה. התייצבתי מול המצלמה. "חייך חיוך גדול!" "אני לא אוהב לחייך בתמונות" "אם לא תחייך הסמיילי שאני אצייר עוד רגע לא יצא דומה לך". חייכתי. היא ציירה סמיילי. "למה את לא משתמשת במצלמה?" שאלתי. "צודק". היא הסכימה איתי ודפקה לי את המצלמה בראש. "זה צילם?" "איזה קטע זה שבמצלמה משתמשים בדיוק כמו במכונת תספורת?" התלהב הספר הצבאי שבדיוק נכנס.

משם עברתי לקבלת החיסונים נגד טטנוס. "אני חדשה!" בישרה לי הרופאה המחסנת בהתרגשות, ומהמזרקים שהיא החזיקה בכל יד הושפרצו חומרים בצבעים שונים שגרמו לתגובות כימיות מעניינות כאשר באו במגע עם השולחן. "בגלל שאתה הראשון שלי, אני אצ'פר אותך, ואביא לך חיסון טטנוס מוגבר...או במילים אחרות, סתם טטנוס." ולפני שהספקתי להגיב היא נעצה בי שלושה מזרקים, והרגשתי את הדם בעורקיי מחליד. "אתה חמוד אתה. הנה קח גם חיסונים מוגברים נגד שיתוק ילדים, מלריה ומגפה שחורה. אם חמישית מאירופה הצליחה לשרוד את זה, אולי תצליח גם אתה". עברתי באלונקה לתחנה הבאה, לקבל את תעודת החוגר שלי.

משם עברתי לקבלת הציוד. בתוך הקיטבג נוסף על המדים, המעיל ושאר פרטי הלבוש היה תיק קטן עם כלי רחצה, תחבושת אישית (הציון שהיא אישית, מיותר לחלוטין לפי דעתי. אף פעם לא ראיתי אנשים חובשים את עצמם בקבוצות), וערכת כלי תפירה, ולא יכולתי שלא לדמיין חייל שוכב במובאות ג'נין, ערבים בוערים מרחפים מעל ראשו, ובינתיים הוא מנסה להחדיר את החוט למחט בשביל לתפור כפתור שנפל לו מהמדים. לנשים היה בתיק גם גז מדמיע, ומאד התבאסתי שלי לא היה כזה (על אף הכישרון הטבעי שלי לעורר באנשים את הדחף לבכות). החלטתי לצבוט מישהי בישבן, להגיד לה שאני רוצה להטריד אותה, ואז כשהיא תנסה לרסס אותי אני אכוון לעברה צנצנת דבש ריקה, ואאסוף לתוכה את התרסיס. "סלחי לי" פניתי למישהי "ברצוני להטרידך!" "בוא קח אותי!!!" היא צרחה בפראות, הורידה את מכנסיה, וחשפה איכויות שבהחלט לא אמורות להיות קיימות אצל נשים. אז גז מדמיע לא היה לה, אבל לפחות מצאתי מישהי/מישהו לנשק בסילבסטר ;)  

ובכל זאת הגיוס לצבא הוא אירוע משמח מאד. למה? כי זה נותן לי סיבה לפתוח עוד קטגוריה כמובן. הקטגוריה "המסע לכיבוש העולם החל" תכיל חוויות מהצבא...אם כי המילה חוויות מוגזמת במקרה הזה. כמו גם המילה צבא.

שבת שלום, ועד הטירוף הבא...