הפוסט הזה הוא חלק א' של סיכום שלושת ימי הטיול שלי עם משפחתי בטבריה. לצורך כך אפילו לקחתי איתי למסע מחברת, אותה לכלכתי מפעם לפעם במחשבותיי. עכשיו כשאני מעלעל בדברים שכתבתי (וזה מאד מאתגר לעלעל בדף אחד...מדהים כמה מעט אני חושב בשלושה ימים), אני מגלה שרוב הדברים שכתובים שם או לא מצחיקים אותי, או לא מובנים לי (יתכן וההומור שלי מתוחכם מדי אפילו בשבילי...בעיקר בשבילי). ובכל זאת, מכיוון שאין לי כח עכשיו להתחיל לסנן כל מה שמסתובב בראש שלי והוא לא מובן או לא מצחיק, החלטתי לפרסם את הגיגי בכל זאת. תחילה כדאי שנכיר את האנשים שאיתם חלקתי חדר, מכונית ודקות ארוכות של כאב, בשלושת הימים האחרונים (בצירוף שמות בדויים להקלת ההתייחסות אליהם בהמשך): אמא (שם בדוי:"קרציה נודניקית"), דודיי וילדיהם המתנחלים והדתיים: דודה (שם בדוי: "קקטוס עם יבלות", נראה אותך אומרת לי עכשיו שאני לא יכול לשבת מקדימה, הא, קקטוס עם יבלות?) דוד (שם בדוי:"אליהו". שזה גם השם האמיתי שלו. אף אחד לא אמר שהשם הבדוי צריך להיות שונה מהמקורי) בן דוד (שם בדוי: "מיסי התעבורה של נמל אשדוד", סתם כי בא לי), בת דודה (לא צריכה שם בדוי. כמעט כל הזמן היא נגררה מאחורה ודיברה בפלאפון, ככה שההתייחסות אליה תהייה מועטת (היא דיברה כל כך הרבה שלפלאפון שלה נמאס לחשב כמה היא מדברת, אז במקום 'משך שיחה', הוא כתב 'משך לא שיחה'). נעשה מבחן זריז בשביל לראות שאתם שולטים בחומר. מהר! מי זה "מיסי התעבורה של נמל אשדוד!". התשובה: בן דוד שלי. תנו לעצמכם נקודה אם צדקתם (איזה יופי, אתם מקשיבים לי. תנו לעצמכם אגרוף, ותפילו על עצמכם את ארון...אתם מה זה יבשים...). מי זה "קרציה עם יבלות"? אהה! זאת הייתה הטעייה! אין אף אחד שקוראים לו ככה. תורידו לעצמכם סטירה ונקודה אם הצלחתי לעבוד עליכם. הדבר הכי חשוב שאתם צריכים לדעת על הטיולים שמארגנת קקטוס עם יבלות הוא, שהיא יוצאת לטיולים במטרה שיהיו זולים. יש לה שמונה כרטיסי חבר בכל מיני חברות להגנת הטבע, שאותם היא שולפת בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים (גם אם אין לו שום קשר לטבע, כמו השירותים בתשלום בתחנה המרכזית) בתקווה לקבל עוד שניים וחצי אחוז הנחה.
היא תביא אותנו למקום שבו יש שימפנזה שחושב שהוא רופא וכל מה שהוא עושה זה לפתוח לך את הבטן, ולהחליף לך בין המקומות של הכליות, אם היא תוכל לקבל שם הנחה של שתיים עשרה אחוז תמורת נקודות של ויזה. ואם נגיד נרצה לעשות צניחה חופשית והבחירה תהייה בין צניחה חופשית אמיתית, לבין מקום עם חמש אחוז הנחה לבעלי ריכוז גבוה של דלק מטוסים בדם שבו מישהו מכניס אותך לחדר, שם מולך תמונה של שמיים שצייר האח המפגר בן ה-40 שלו, ועושה לך פווו באוזן, נחשו במה היא תבחר?
יום I
הדבר הראשון שצריך לכל טיול, לפני מים, כובע, קרם הגנה ועשרים ושמונה אריזות של בורקס גבינה (בת דודה אוהבת לנשנש משהו בזמן שהיא מדברת בפלאפון...) זה שחרור מהצבא. בגלל שלא רציתי לחתום על ימי חופש החלטתי שאני הולך להיות מאד חולה. עוד לא ידעתי מה יהיה לי, אבל כבר ידעתי שיקח לי חמישה ימים להחלים ממנו. ככה שהלכתי לרופאה בעודי מתלבט האם כואב לי הראש, הבטן או עורק הלב. התיישבתי מול הרופאה. היא פנתה אלי במבטא רוסי כבד "כן בקשה, מה כואבת?". קפאתי. לא ידעתי מה להגיד. קיבינימט, מה כואב לי. תגיד משהו. תגיד לפני שהיא תתחיל לחשוד. "כואבת לך גרון? אתה לא יכול מדברת?". היא ניסתה. נדתי בראשי. "אני יודעת!" היא קראה בהתלהבות, זינקה ממושבה ונעמדה על השולחן "איך לא ראיתי את זה קודם? שלפוחית זרע שלך להיות סתומה. אז אתה מייצרת זרע לתוך הריאות. ואז כשאתה נושמת נשים מסביבך נכנסות להריון. בוא תרביע אותי, בייבי!!"
"הבטן! הבטן כואבת לי, בסדר?"
"ידעתי שזה יוציא ממך את זה. תשכב על המיטה". נשכבתי. היא התחילה לחפור בתוך הבטן שלי כאילו היא בשיעור כדרות. "אתה יכול להתלבש" היא אמרה ומיד הוסיפה "אבל אתה לא חייב, אם אתה רוצה טעימה מזה...". היא נגעה בשד שלה. השד נכנס פנימה ויצא לה דרך הגב "לא משנה. יש לך וירוס. אתה תחלים מזה, אבל יכול להיות שיהיו לך תופעות לוואי"
"כמו מה?"
"אתה תמות. כרגע אתה צריך לשכב במיטה ולנוח. ולבלוע כדורים"
"איזה כדורים?"
"אופס...אני בדיוק לא הגעתי בשיעור הזה באוניברסיטה. אני בדיוק הייתי במסע קידום מכירות להמצאה שלי- ספסל בתשלום. תחשוב על זה. זקנה הולכת הולכת הולכת, מתחילים לכאוב לה הרגליים, היא רועדת על ההליכון שלה, היא הולכת להתמוטט, להמרח על הרצפה, ולשמש טרפולינה לחתולי רחוב מיוחמים, ואז אני מופיעה עם הספסל המתנפח שלי, מצילה אותה וגוזלת את כל כספה. הפסקתי עם זה כי גיליתי שהרבה יותר קל לשדוד זקנים מאשר לנפח ספסל. אני יודעת מה נעשה. תגיד סטופ. אאאאאאאאא'"
"סטופ
"
"ר'" היא בדקה לרגע במחשב שלה והוסיפה "ריבוביום. תיקח שמונה כאלה ביום ותקשר אלי יום רביעי אם לא תנשר לך האצבע המחייגת".
יצאתי מהרופאה בתחושות מעורבות. סתם באתי לעבוד עליה, ומסתבר שבאמת יש לי וירוס. עכשיו כשאני חושב על זה באמת קצת כואבת לי הבטן...וגם יש לי קצת חום...ורצון להקיא...אני מרגיש סחרחורת קלה...נוזלת לי העין מהמקום...אם אני דוחף אצבע לאוזן אני מרגיש אותה בברך...לא טוב לי...
התחנה הבאה הייתה הסופר. קטטוס עם יבלות סינג'ר אותנו לקנות את המצרכים לטיול. גררתי את עצמי בשארית כוחותיי לתוך החנות, כשתחושת אי נעימות רבה מתפשטת בכף רגלי "אני גוסס!" צרחתי לעברה של אימי, שמאד עיניינתי אותה, אבל עוד יותר עניינו אותה שלוש חבילות של בייגלה בתשע תשעים.
קולו של הכרוז רעם ברחבי החנות, וגרם לקירות לרעוד "קונים נכבדים קונים נכבדים! הודעה חשובה מאד!!! באמא שלי שיש לי הודעה מה זה חשובה!!" מה ההודעה אתם שואלים? הושג שלום עולמי? נגמרה האינטיפדה? משהו משמח אפילו יותר: קטשופ היינץ' נמכר כעת באריזה חדשה. אמא שלי התבלטה בין חומוס אחלה לחומוס צבר. חומוס אחלה יותר טעים, אבל חומוס צבר זול יותר בעשר אגורות. רוחה של דודה שלי עלתה מתוך קופסת החומוס, ונתנה לאמא שלי סטירה על זה שהיא בכלל מתלבטת. קולו של הכרוז נשמע שוב "קונים יקרים תקשיבו לי!!! תקשיבו לי!!!" הוא צרח "אני ונתי רביץ לא תאומים! אני חוזר: אני ונתי רביץ לא תאומים!!!". אמא נכנסה לאטרף, היא דהרה על גבי עגלת הקניות שלה, והפילה לתוכה כל מה שנקרה בדרכה. הכרוז שוב רעם מהתקרה "קונים יקרים! חדשות ענקיות! חדשות מולטי-גרנדיוזיות! חדשות מגה-אדירות!! מצאתי שם לתחתון הימני שלי"
לא יכולתי יותר להיות במקום הזה. תפסתי בעגלה שבתוכה אמא שלי ישבה ועסקה בלקבור את עצמה בתוך הר של קופסאות קורנפלקס, והסעתי אותה לקופה.הקופאית לקחה את סכומי העתק ששילמנו לה ונמלטה מהארץ.
ואנחנו יצאנו לחכות בחוץ עד שהדודים שלי יאספו אותנו. לא היינו צריכים לקחת איתנו עגלת קניות. הסופר עצמו היה עגלת הקניות שלנו.
עד כאן חלק א' של הטיול שלי לטבריה. מחר אני אפרסם את חלק ב', ובו: מתנחלים, ערבים, השתכשכות במי ביוב, משחקי אחות וחולה...ועוד...שווה לחכות...מה כבר יש לכם לעשות? J
עד הטירוף הבא...
נ.ב.
אגב, אין תמונות. למה שיהיו תמונות?! ממתי בבלוג הזה יש תמונות? לקח לכם לקרוא עד לכאן בשביל להבין את זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
