תקציר פרקים קודמים: אין תקציר פרקים קודמים. בעייה שלכם שלא קראתם את הפוסט הקודם (חוץ ממך Bloody Mary, אם תרצי אני אקצר לך ת'אמאמא של הפרקים הקודמים. ומזל טוב, אם עוד לא אמרתי לך J )
אני ואימי נותרנו לחכות כמה שעות מחוץ לסופר לדודתי ("קקטוס עם יבלות", כזכור) שתאסוף אותנו. אמא שלי מצאה דרך מעניינת למלא את הזמן. היא ניצלה את זה שהיא קנתה את כל מלאי הספגטי של החנות, והתחילה לעשות בו ספסרות. עקרות בית מכל הארץ השליחו זו על זו ספרי מתכונים, ומחבתות עם סטייק פילה ברוטב רוזמרין בתוכן. דודתי הגיעה בדיוק שנייה לפני שהויכוח התלהט להשלחת בלנדרים משולבים בקוצץ ירקות, ואודטה (שהיא כמו האו"ם של עקרות הבית) נאלצה להתערב.
"מצטער שאיחרנו" אמרה לנו קקטוס עם יבלות "אספנו טרמפיסט בדרך בשביל שישלם על הדלק".
האוטו שהיא הגיעה היה אוטו פז'ו משפחתי. חמישה מושבים רגילים, ומושב בתוך הבגז'. יענו אוטו לשישה אנשים עם בגז' מאד קטן, או אוטו לחמישה אנשים עם בגז' כל כך גדול שמישהו יכול לשבת לתוכו. מיסי התעבורה של נמל אשדוד (נחשו מי זה?) התחפר לתוך הבגז' ונקבר מתחת לערמה של קופסאות גבינה, שעל אריזותיהן היה כתוב שזו גבינה לבנה 3% שומן בטעם של 5% שומן "זה שני אחוז שומן חינם" אמרה דודה שלי בשמחה.
בת דודה שלי ישבה מאחורה וצחקקה ושרה כל הזמן הזה. ברגע שנכנסתי לאוטו, הראש שלה נפל על החלון והיא התחילה לנחור. "היי בת דודה". היא פקחה את עיניה ונופפה לעברי באגרוף "אני ישנה, מה אתה לא רואה? אל תנסה לדבר איתי, אל תנסה להסתכל עלי, אפילו אל תשאל אותי מה השעה! אני ישנה, זה מובן???"
"בסדר...רק אמרתי שלום"
"חררררררררררררר". היא חזרה לנחור. דודה שלי התניעה את המכונית והתחילה לנסוע. התחלנו לנסוע לסחנה. "אחד המקומות היפים ובעלי ה25% הנחה בעולם" טענה דודה שלי. הפלאפון של הבת דודה צלצל. עיניה נפקחו, והיא איימה עלי באצבעי "אני אענה לפלאפון, אבל זה חס וחלילה לא אומר שאני לא ישנה, זה מובן??? שלא תעיז לדבר אליי!!". היא ענתה לפלאפון וברברה במשך שלוש שעות וחצי.
הגענו לסחנה. אכן מקום יפייפה. רק שהכל היה מלא בערבים. זה לא גזעני או שיש לי משהו נגדם, רק לא רואים בכלל את האגמים של הסחנה. רואים רק גושים ענקיים של אנשים עם כאפייה. הרגעים היחידים שבהם רואים את האגמים זה מתי שהערבים מתכופפים להתפלל. אבל עדיין, יש בזה משהו יפה, מתנחלים וערבים במקום אחד, שוחים זה בצד זה, בלי רובים, בלי יריות, בלי לינצ'ים.
יצאנו מהרכב, ובת דודה שלי הצמידה אותי לאדמה ולחשה לעברי בקול מאיים: "אני יכולה ללכת, לרקוד, לשחות או אפילו לשחק מסירות ברגל של דוב פנדה עם אלפקה,אבל מבחינתך אני עדיין ישנה, זה מובן?????".
התמקמו וקפצנו למים, בן דוד שלי נתלה עלי והתחיל להטביע אותי. "אל תצעק לעזרה" הוא צרח עלי בעודו חונק אותי מתחת למים "אף אחד מהערבים המסריחים האלה לא יבין אותך!!"
"אני מדבר עברית..." אמר הערבי המגודל שלידינו.
"אהה...אופס..." נבהל בן דוד שלי "אז כל כליב ביג'י יומו!"
"אני גם מדבר ערבית..."
"ביי ביי"
"אני גם מדבר אנגלית" השיב הערבי, והתחיל להתאמן על צרחת ה"אילטבח אל יהוד", שבאה לפני הלינץ.
נמלטנו מהמים, והלכנו לנוח על הדשא, ליד דוד שלי. הוא שלח לעברי מבט מוזר, אבל התעלמתי מזה.
נרדמתי. התעוררתי כעבור חצי שעה, עם דודי רוכב עלי.
"מה אתה עושה?" התעניינתי
"אנחנו משחקים בחולה ואחות..."
"אה...יופי...תהנו". אופס, אז הבנתי שהוא מתכוון אליו ואלי. ניסיתי להשתחרר בכל כוחי, אבל לא הצלחתי "הוא מתנחל!!" צעקתי, ועשרות אלפי ערבים התחילו לרדוף אחריו. הוא זינק מעלי, והתחיל לרוץ עד שהוא הצליח לברוח מהם, ואז חזר. זה היה התור שלי להמלט "נו מה אכפת לך?" הוא צעק "רק בדיקת דם"
"לא!"
"חיסון נגד זאבת?"
"לא!"
"נו יאללה, איזה לא כיפי אתה. רק בדיקה פולשנית וכואבת מאד של האבנים בכליות".
ברחתי לרכב. המשפחה באה בעקבותיי. עזבנו את הסחנה.
התחנה הבאה שלנו הייתה בית שאן. אמא שלי התעקשה לראות את העתיקות במקום, למרות שהיא יכלה בקלות לספק את היצר הארכיאולוגי שלה במבט חטוף אחד בגבינה הצהובה שהיא שכחה לזרוק מהמקרר. התוקף שלה פג עוד לפני שהעתיקות של בית שאן נבנו. עצרנו ואמא שלי יצאה מהאוטו והתחילה למשש את העתיקות. "תעזבי את הילד שלי, מופרעת!" צעקה האם המודאגת של הילד שאמא שלי הטרידה, והרחיקה את כסא הגלגלים של בנה מאימי. היא חזרה למכונית. קקטוס עם יבלות התניעה והתחילה לנסוע. עברנו על שלט שעליו היה כתוב "בית שאן- עיר בתנופה". מאחורינו קבצן קיבל תנופה וזינק על הרכב בשביל לאכול קצת חלודה מהאגזוז, פספס אותנו ונחת על כסא הגלגלים של הילד הנכה.
כעבור כשעתיים הגענו לטבריה למלון שלנו, קלאב הוטל טבריה (זה בטח מוכר לכם מהמשפט הבא: "התחזית מוגשת בחסות קלאב הוטל טבריה, קלאב הוטל אילת וקלאב הוטל לוטרקי יוון" (הקריין פשוט תמיד צועק את החלק הזה). בשביל להתחמק מסחיבת הדברים המכונית, התנדבתי ללכת לקבל את המפתח לחדר מהקבלה. כשניגשתי לשם הפקיד בדיוק סיים שיחה נזעמת עם ההנהלה "בסדר. הבנתי. בסדר! בסדר!" הוא טרק את השפופרת ופנה אלי.
"שלום הגעת למלון קלאב הוטל טבריה. אני לשירותך. מה ברצונך?"
"את המפתח של החדר"
"אני נחמד?"
"מה?!"
"שאלתי אם אני נחמד"
"כן, אתה סבבה"
"הא!" הוא צעק בתחושת ניצחון "אמרתי לחארות מההנהלה שאני יכול להיות נחמד! אפילו לאדיוט מכוער כמוך! אבל לא, הם עדיין לא רוצים לתת לי להיות פקיד בקלאב הוטל לוטרקי יוון!"
"אפשר את המפתח?"
"כמובן...". הוא פנה ללוח המפתחות, והוציא משם את אחד המפתחות. לפני שהוא נתן לי אותו הוא שאג
"אני אראה להם מה זה! אני כבר סיפרתי לכל החברים שלי שאני עובד בקלאב הוטל. ואז הם שואלים: בקלאב הוטל לוטרקי יוון? אתה יודע כמה מביך זה לענות להם: לא, בטבריה. ליד 'המלון של פרי האגורה'?
חטפתי ממנו את המפתח, ורצתי למעלית "יוון! אני כל כך רוצה להיות ביוון! כבר קניתי ת'סדין הזה שלהם, ולמדתי להכין סלט יווני, והורדתי שערות כמו סרנגה..." הוא צעק בעיקבותיי.
בחדר כולם שכבו וראו חדשות. ההרגשה היחידה של החופש הייתה, הכנרת שניצפתה מהחלון. הלכתי
לשירותים. בעודי עושה מה שאני עושה, שמתי לב שיש פרסומת לפיצריה על הדלת שממול לאסלה. ואז הבנתי כמה גאוני הרעיון הזה! הרי כשאתה בשירותים אתה מוכן לקרוא הכל! ולקרוא פרסומת של פיצה זה הרבה יותר מאשר את תווית ההוראות של הפומפה.
זהו להפעם. מחר אני אפרסם את החלק השלישי והארוך ביותר על מה שקרה ביום השני, וביום שבת יפורסם החלק הרביעי והאחרון.
עד הטירוף הבא...
נ.ב.
כל כך קל לעבוד עליכם...
תמונות...נו באמת....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
