רשימותיו של מטורף

כמו שבטח הבנתם מהקטע של ה-חלק ג' בכותרת, קדמו לחלק הזה שני חלקים נוספים:

הטיול לטבריה- חלק א'

הטיול לטבריה- חלק ב'

יום II

הבוקר השני התחיל בהתעמלות משפחתית. דודי שכב במיטתו ואימן את שרירי הישבן שלו לטובת חידוש משחקי האחות והחולה שלנו, ודודה שלי התעמלה מול התוכנית של אפרת רייטן, במטרה להגיע לפתיחת שחלות מירבית. הדבר הראשון שהייתי צריך לעשות היום, זה לצלצל למפקד שלי ולשכנע אותו

שאני חולה. קצת קשה היה לעשות את זה בסלון, כשמהברכה עלו צעקות כמו: "שאול, תחזיר לי את התחתונים, אתה שילמתי לי רק בשביל שעתיים!", ככה שנעלתי את עצמי בשירותים בשביל לברוח מהרעש. המפקד ענה לי מהצד השני בדרכו הרוסית והמיוחדת: "כן סוכה בלייד"

"המפקד, אני לא אגיע היום. כואבת לי הבטן"

"מסכן. אתה בטח תשלשל שלוש ימים, ואז תמות מהתייבשות.  לא יכול להתנתק מהאסלה הא? רק שלא יהיו לך יבלות מרוב ניגוב"

"תודה על ההתחשבות העדינה..."

"תרגיש טוב. תשמור על עצמך ועל התחת המשלשלת לך"

והוא צעק את כל זה. אז השגתי לי שבוע חופש, וכל מה שזה עלה לי, זה מקצת מהכבוד העצמי שלי.

יצאנו מהחדר וירדנו במעלית. ביציאה מהמלון חיכה לנו פקיד הקבלה ונופף במחאה, נגד זה שלא נותנים לו לעבוד בקלאב הוטל לוטרקי יוון. "פתחתי בשביתת רעב" הוא הכריז "ומחר אני מתחיל בצעדה מקלאב הוטל טבריה, לקלאב הוטל אילת ל..." הוא נטל נשימה וצרח "קלאב הוטל לוטרקי יוון!ומחרתיים אני גם עושה שרשרת אנושית מהדלפק קבלה עד הדלת...אם אני אצליח להימתח עד כדי כך"

התחנה הראשונה שלנו היום הייתה קבר יתרו. נכנסנו למכונית ונסענו. הפעם בת דודה שלי נדחסה מאחורה והתחילה לעדכן את חבריה בטלפון בדרכי הסתננות לגוש קטיף "כן, בדיוק. אחד מתחפש לאישה בהריון, והשני לבטן שלה...".

הגענו לקבר יתרו. המקום היה מלא בדרוזים שהלכו עם שק בין הרגליים למקרה שבטעות הם יולידו את המשיח, שעל פי האמונה הדרוזית, יוולד על ידי בן. לא פלא שהדת שלהם היא כזאת סודית. הם פשוט מתביישים בכמה שהיא מפגרת. איזה משיח יוליד את עצמו מהתחת? וגם זה כן יקרה, עד כמה באמת צריך את השק הזה? אם המשיח יכול להוציא את עצמו מתחת של בן, אני בטוח שהוא גם יכול לשרוד נפילה על הקרקע.

עלינו לכניסה לקבר. בכניסה עמד דרוזי גדול עם שפם ענק שהודיע לנו שאנחנו לא יכולים להכנס כמו שאנחנו נראים. "אתם לא צנועים".

"תתנהגו בהתאם למקום. תלבשו שרוול ארוך" הוא אמר ונתן לכל אחד מאיתנו חולצה מזעזעת אחרת. אחר כך נתן לנו כובעים "תתנהגו בהתאם לכבוד המקום. תלבשו כובע", ואז הוא נתן לנו רובים "תתנהגו בהתאם לכבוד המקום. תירו ביהודים". לזה כבר נטינו לא להסכים (על אף שבת דודה שלי נראתה להוטה, וישר כיוונה את הרובה לעברי), וגם הדרוזי גילה בנושא גמישות מסויימת. נכנסו לאתר הקבר, ולא יכולתי שלא לחשוב איך להיות מחופשים להומלסים בעלי טעם גרוע באופנה עוזר לכבודו של יתרו. הקבר של יתרו עצמו היה קופסא משולשת קטנה. ליתרו היה מאד לא נוח למות. לידו הייתה מוטבעת בבטון כף רגלו בבטון. אם זה היה אמיתי, אז מידת הנעליים של יתרו היא 69 בערך. "מי זיהה את הגופה?" שאלתי את הדרוזי המגודל. הוא לא מצא את ההערה למשעשעת, והחל לנופף לעברנו באגרופיו, רק שאז התחילו צירי הלידה של המשיח, והדרוזי הוריד את מכנסיו והתחיל ללדת. המשיח יצא בתור ערמה חומה גדולה ומושכת זבובים. חבל רק שהדרוזי התעקש לנשק אותו...

התחנה הבאה היית הר הארבל. בספר של דודי חובב הרפואה נכתב ש"מטיבי לכת" יסיימו את המסלול תוך שעתיים. "אנחנו נסיים אותו בשעה!" הכריז דוד שלי. כעבור שבע שעות גררנו אותו במטרים האחרונים של המסלול והשלחנו את גופתו הרועדת והמשתעלת על קו הסיום, אבל זה להקדים את המאוחר. זה אחד מאותם מסלולים של החברה להגנת הטבע שמסומנים בצבעים (ושלא עולים כסף, אבל עדיין נסבלים פי שהוסיפה דודתי). אנחנו צעדנו במסלול השחור. למה שמישהו יצבע מסלול בשחור? ולמה שמישהו, חוץ מדוד שלי, ירצה לצעוד במסלול שצבוע בצבע הזה. המשפט "בחרנו במסלול קליל וכיפי, המסלול השחור" פשוט לא מסתדר לי. זמן קצר אחרי תחילת המסע שלנו הבנתי שני דברים: הראשון הוא שהמסלול הזה לא מיועד ל"מטיבי לכת" אלא ל"מטיבי טיפוס", או במקרה שלי "מטיבי נפילה", והשני הוא שלקחת את מחברת הרשימות שלי איתי היה מעשה מטופש. עד כמה שהיה קשה לטפס עד הצוקים, להתפס באבנים המחליקות, ולזחול בשבילים הצרים, היה הרבה יותר קשה לעשות את כל זה ביד אחת. בחיים לא סחבתי מחברת כל כך כבדה. לקראת סוף המסלול רציתי כבר להשאיר אותה שם, אבל האצבעות שלי לא נפתחו מרוב תשישות, אז ניסיתי לגרום ליד שלי לעזוב את שאר הגוף בעזרת דפיקות עם אבן.   

במאות המטרים האחרונים של המסלול גררתי את עצמי, תוך כדי החבטות מסיבית באבנים. לפתע ראיתי לוח מתכת משופע מעל פני האדמה. בטח איזה מידע משעמם ולא שימושי על אירוס הנחלים הסומליים, חשבתי. הפלתי על עצמי על הלוח.

"אתה שוכב על אנדרטה לחייל" אמרה דודתי.

ידעתי שמישהו מת במסלול הזה לפני!

"...שנפל בלבנון"

איזה כיף לו! הוא בכלל לא עבר את המסלול הזה! ולחשוב שלרגע ריחמתי עליו...

הגענו סוף סוף למכונית. לידנו חנה אוטו גלידה, והמוכר התחיל לשיר: "גלידה זול זול זול, גלידה בזול, שלא עולה הרבה כי זה זול, זול זול, מאד זול, אני מוכר בזול כי זה זול" קנינו ארטיק רמזור לכל אחד. הרעיון הזה לארטיק רמזור הוא מאד מוזר בעיני. מי ימציא ארטיק בטעם רמזור? מי הסוטה שהסתכל על רמזור ואמר לעצמו "יהה, מעניין מה הטעם שלו"? (ובכלל זה לא הטעם של רמזור. רמזור הוא חמוץ יותר...יש רמזורים מאד ארוכים בחולון...עם המון זמן למלא עד שהם יתחלפו...מי אתם שתשפטו אותי?!)

בדרך חזרה למלון עצרנו במסעדה שנקראת "חוויה מונגולית כפרית". בכניסה למסעדה חיכתה לנו מרוקאית גדולה שעישנה לנו לתוך הפנים "ברוכים הבאים למסעדה" היא אמרה לנו "אתם יכולים לבחור אחת מבין שתי חוויות מונגוליות אפשריות: הראשונה היא ארוחה מונגולית מסורתית"

"והשנייה?"

"שכובש אכזרי יערוף לכם את הראש, וישתיל לכם טווס לתוך הצוואר"

בחרנו בראשונה (למרות שבת דודה שלי נורא ניסתה לשכנע אותי להיות מיוחד, ולנסות את האפשרות השנייה)

"איזה ארוחות מונגלויות יש?" שאלתי

"לאפה עם שווארמה"

"מה מונגולי בזה?"

"אתה מומחה לתרבות המונגולים?"

"לא אבל..."

"אז למה סתם?!" היא צעקה, והצרה את עיניה

"הנה, אני מספיק מונגולית בשבילך?"

"זה לא..."

"הנה הנה!" היא צעקה, לקחה מסור חשמלי והתחיל לנסר את עיניה לרוחב , בעודה צורחת "מספיק מונגולי בשבילך???"

בכניסה למלון הייתה התגודדות עצומה, ובראשה עמד פקיד הקבלה.

"הקמתי דת חדשה!" הוא צעק "דת שאני האלוהים שלה, ובית המקדש שלה הוא קלאב הוטל לוטרקי יוון"

"אתה לא יכול להקים סתם דת. אתה צריך אמונה, מאכלים מיוחדים..."

"יש לנו את כל הזה. אנחנו מאמינים שהגאולה תגיע מתי שאני אהפוך לפקיד הקבלה של קלאב הוטל לוטרקי יוון והמאכל הלאומי שלנו זה הסוכריות האלו שתמיד מקבלים בכניסה למלונות. תישאר, אני בדיוק מקריא את עשרת הדיברות!".

הוא פנה אל מאמניו והחל לדקלם: "לא תגנוב את מגבות המלון! לא תשתין לתוך הבריכה! הבא תביא טיפ ענק לנער המזוודות למען יאריכון ימיך במלון..."

עלינו לחדר. בערב אני ובן דוד שלי ירדנו לשחק במשחקי הוידאו של המלון. שום מכונה לא עבדה, אבל למזלינו שכב שם זקן רוסי מאד מועיל שדאג להגיד לנו את זה כל פעם...אחרי שכב הכנסנו את הכסף.

כך הסתיים לו היום השני.

מחר פוסט אחרון. ובו, דיג, אוצר ו...תמונות! נשבע לכם שיהיו תמונות!

עד הטירוף הבא...

נ.ב.

הייתם צריכים כבר להבין עד עכשיו שלא יהיו תמונות לא?

זה נעשה קל מדי...