רשימותיו של מטורף

חלק רביעי ואחרון של השעמום המטופש והלא מביא תגובות הזה (עושה חשק להמשיך לקרוא, הא?)

כמו תמיד, נתחיל בתקציר פרקים קודמים:

תקציר החלק הראשון

תקציר החלק השני

תקציר החלק השלישי

(אף אחד לא קבע שתקציר צריך להיות באמת קצר נכון?)

את היום השלישי התחלנו בכוונה לצאת לדוג. בטלוויזיה הראו את כיבוש קלאב הוטל לוטרקי יוון על ידי מאמיניו של פקיד הקבלה, שעכשיו כינה את עצמו אל המלונות ובתי ההארחה (ע"ר). המצלמה צילמה את הפשיטה המאורגנת של המאמינים על מאגר השמפואים הקטנים. הפקיד נעמד מאחורי הדלפק, והכריז למצלמה: "מאמינים יקרים! המשימה הושלמה! אני פקיד הקבלה של קלאב הוטל לוטרקי יוון. הגאולה הגיעה. לכו הבייתה, או השארו לישון במלונינו בשלוש אחוז הנחה".

הגענו לכנרת.

"בואו ואני אלמד אתכם איך דגים באמת!" אמר דודי "אני, אחד האנשים החכמים ביותר שאני מכיר, מול החיה המטופשת בטבע!"

 הוא הניף את חכתו באוויר ודג...יונה. בניסיון השני הקרס נתקע בתוך נחיר של דייג ערבי.

ובשלישי בפופיק של תיירת הולנדית.

למעשה הוא הצליח לדוג כמעט הכל חוץ מדגים. התואר של החיה המטופשת בטבע היה בסכנה. טוען חדש לכתר הופיע.

בסופו של דבר דגיג זעיר עלה בחכתו. דודי מחץ את הדגיג בתוך ידו, והדגיג השפריץ עליו זרם מים מוזר. מסתבר שדודי גילה מאיפה משתין הדג. קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שלמדנו בבית ספר שהדג בכלל לא משתין. כנראה שבשביל דודי הוא עשה מאמץ מיוחד.

לאור הכשלונות שלו עד עכשיו דודי חשב על משהו חדש. במקום לזרוק כל פעם את הקרס למים, ולראות איך הדגים מצליחים לבלוע את הפתיון לפני שהוא מספיק למשוך את החכה, הוא פשוט יזרוק את כל הלחם שלנו למים, ויחכה שהדגים ימותו מעודף שומן.

הדגים בלעו את כל הפיתיון, אבל לא מתו, ולכן היה צורך בפיתיון חדש.

התנדבתי למשימה. שמתי חמש שקל בתוך הכובע שלי והתחלתי לשחות מהחוף שבו היינו, עד לחוף של החנויות. בדרך החמש ש"ח נפלו ונאלצתי לחזור. ואחר כך לחזור שוב לאחר שגם חמשת השקלים החדשים צללו לקרקעית. בסופו של דבר הצלחתי להגיע למטרה עם כמות מסויימת של כסף. אבל בגלל שחבל שה12 ש"ח ושבעים אגורות שהטבעתי בכנרת, ילכו סתם למישהו שאני לא מכיר, ציירתי במיוחד בשבילכם מפה שתעזור לכם למצוא את האוצר האבוד:

בחוף החנויות התגלתה בעייה חדשה. המרצפות היו רותחות. שנייה אחת עליהן וכף הרגל שלי התחילה להעלות אדים. מזלי שנשאר איתי טוב ליבי. ניגשתי אל מישהי והצעתי לה עזרה עם עגלת התינוק שלה.

"לא תודה" היא ענתה "אני מסתדרת לבד"

"מה מסתדרת לבד?!" התעצבנתי "תביאי את העגלה! אני צריך את הצל שלה!" התחלתי להמלט עם עגלת התינוק, אבל ראיתי שהאם משיגה אותי. הנחתי לעגלה והתחלתי לרוץ אחרי מכוניות, בשביל להתגלגל מתחתיהן, ולתת קצת מנוחה לכפות הרגליים שלי. בסוף הגעתי למאפייה. מסתבר שלא היה לי מספיק כסף.

"יש לי עוד 12 שבעים בכנרת!" ניסיתי להסביר למוכר. הוא התקשה להאמין לי, ואיים שהוא יצרף אותי אליהם אם אני לא אעזוב את המאפייה שלו. ככה הסתיימה חווית הדיג שלנו.

התחנה הבאה שלנו הייתה הירדנית, שכשמה כן היא. ירדן קטן. מין שלולית מוארכת. בדרך עצרנו שוב ב"חוויה מונגולית כפרית". הפעם הם הוסיפו מרקים לתפריט, אז הזמנתי מרק. המרוקאית פתחה לעברי בריצה עם כפית, הודפת לקוחות מזדמנים מדרכה, ותקעה לי את הכפית בתוך הפה.

"זהו? זה כל המנה?" שאלתי

"תגיד תודה. עוד הבאתי לך את המנה המושקעת."

"אז מה זה המנה הרגילה"

"זה כשאני מגרגרת את המרק בתוך הפה, ויורקת לך אותו בפרצוף".

לפתע שמתי לב שעל הצלחות של המסעדה כתוב "המסעדה הכי סינית בעיר"

"אתם סינים או מונגולים?" שאלתי את המרוקאית

"מה זה חשוב? במילא כל האלה עם העיניים הצרות זה אותו חרא. השף שלנו זה בכלל סומלי עם תסמונת דאון"

הגענו לירדנית. 'עכשיו אני אהייה ילד טבע' החלטתי וזינקתי למים.

"אידיוט!" צעקה אלי בת דודתי "הירדנית זה בצד השני, אתה קפצת לביוב! ואגב זה שאני מקללת אותך, זה לא אומר שאני לא ישנה!". ואכן, משני צידיה של אותה גדה זורמים של נהרות שונים: נהר הטבע, ונהר האנושות.

בת דודתי חזרה להפגין את הליכותיה החסודות בטלפון:

"שכמה בנים וכמה בנות ישנו בחדר אחד זה בסדר, אבל בן ובת לבד זה כבר לא טוב"

"למה?" שאל הבן בצד השני "כי יכול להתפתח משהו?"

"לא...אני פשוט יותר אוהבת אורגיות".

בנסיעה הבייתה, גיליתי שנגמר הדיו בעט. ההערות האחרונות נחרטו בתוך הנייר, ועכשיו אני לא מבין אותן.

הנחתי את המחברת בצד, והנחתי ראש על כתפה של בת דודתי ונרדמתי. היא לא התנגדה. בטח בגלל שזה היה מצריך אותה לדבר איתי.

זהו! נגמר! אני אדם חופשי! מהיום אני לוקח רק ריבועים צבעוניים כאלה, עם מעט מאד מקום להערות!

עד הטירוף הבא...

נ.ב.

נכון שיש תמונות?