רשימותיו של מטורף

השירות בקרייה וביחידת המסתעבים בעזה, לא עד כדי כך שונים. בשניהם האתגר האמיתי של התפקיד נמצא בסביבה שלו. ביחידת המסעבים זה השילוב בקטלני של פעילות בלב אוכלוסיה אזרחית, והשימוש היומיומי של הטרוריסטים החביבים בילדים בוערים בתור נשק, ואילו בקרייה זה ההתלבטות העמוקה להשתמש במדרגות או במעלית בשביל להגיע לגשר של עזריאלי. עם ההחלט הגורלית הזו אני צריך להתמודד כל בוקר כשאני מגיע לקרייה , וכל ערב כשאני חוזר ממנה. (אם כי יהיו כאלו שיעדיפו לכנות את שעת ההגעה שלי כצהריים, ואת שעת החזרה שלי כ...הממ..צהריים). הדילמה מתעוררת רק בגלל איטיותה המופלאהשל המעלית. מה שכן, ככה יוצא לי לאכול מלבד ארוחת צהריים, וארוחת עשר גם "ארוחת משהו לנשנש עד שהדלתות של המעלית נסגרות". גם הסיכוי לממש בה את פנטזיית הקוויקי עם כוסית מזדמנת, הוא אפסי כיוון שהיחידות שעולות בה חוץ ממני הן זקנות נכות (ואלו שממשיכות ללכת, גם כשהמעלית נגמרת, כנראה גם עיוורות), וחוץ מזה, גם אם תכנס לתוכה מישהי נורמלית (כלומר מישהי בעל יכולת-העל להנהן), עד שהמעלית תגיע לגשר (כלומר, תעבור קומה אחת), זאת כבר תהייה מערכת יחסים של כמה חודשים, עם תאריכים של ימי הולדת, ולנטיין, ימי שנה, ועם מתנות כמו "הנה, קחי את הכפתור של קומה 0 ליום הולדתך", אין הרבה סיכוי לקשר הזה, נכון?

המכשול הבא נמצא כמה מטרים מהמעלית, בסוף המדרגות הנעות היורדות מהגשר.. כאן אורבים האויבים האמיתיים של חיילי הקרייה. הם תוקפים ממקומות בלתי צפויים, מסתערים עליך כשאתה הכי לא מצפה לזה, ומחסלים אותך עם הנשק הקטלני שלהם, שגורם לילדים הבוערים של הקרביים להראות כמו פינצת גבות בלתי מזיקה. יחצני המועדונים, כמובן. קומונות שלמות שלהם נבנות לרגלי המדרגות הנעות. הם ערמומיים ומרושעים. רגע אחד הם עושים את עצמם כאילו הם מדברים בינהם, כאילו הם לא שמים לב אליך, ורגע אחרי זה, הפלייר שלהם כבר תקוע לך בפנים, ואתה חייב לקחת אותו אם אתה לא רוצה לאבד את האף (ותאמינו או לא, צלקת שההסבר שלה הוא "נפצעתי מקרטון ממש קשה" זו לא דרך יותר מדי טובה להתחיל עם מישהי). אתה המום מהתקיפה, נהדף אחורה, ונופל לזרועותיהם האכזריות של עוד שמונה יחצנים, שדוחפים לך פלייר לתוך כל חור אפשרי, וככה גם אם אתה רוצה להגיד להם לאיפה הם יכולים להכנס לך, כבר לא נשאר כל כך מקום שם.

לפני כמה זמן החלטתי להשיב מלחמה. פעם הבאה שאיזה ילד שלובש רצועות עור, צובע את השיער שלו בכתום, וחושב שהוא איזה גזר סקסי, תוקף אותי עם אחד הניירות הצבעוניים שלו, אני פשוט מתעלם ממנו, מתחמק מהפגיעה בגמישות מופלאה כמו במטריקס (אם הנביאה הייתה עושה את הטריק הזה). הייתי מוכן, הייתי נחוש, הייתי מלא בטחון עצמי. נתתי למדרגות הנעות לקחת אותי לעבר ניצחון המתוק. מרחוק ראיתי את ממטרת הפליירים הכתמתמה בפעולה. הוא חילק פליירים יותר מהר ממה שערס יורק במשחק של בית"ר. הגעתי אליו. בראשי כבר הכנתי את "הלא תודה" המנצח שלי אבל הוא...הוא פשוט נתן לי לעבור. הוא אפילו לא ניסה ליחצן לי את מסיבת ה"בעל המועדון הוריד לבן שלו את גלגלי העזר מהאופניים...בואו לחגוג איתו!! שתי טיפות רדבול ראשונות חינם". זה שאחריו דווקא ניצל את ההזדמנות. הוא דחף לי פרסומת לסנדוויץ בר בעזריאלי. הייתי המום. זה מה שהם חושבים שאני? בן אדם שלא יוצא למועדונים, ורק אוכל? חזרתי לגזר המשפריץ. צעקתי עליו. קיללתי אותו. דיגדגתי אותו באופן שהוא לא היה אמור להנות ממנו. חטפתי לו חצי מהערמה של הפליירים, וגררתי את עצמי עם המטען החריג לעבר הקרייה.  התרסקתי על השומר בכניסה וקברתי אותו בתוך ערמת אותיות מנצנצות. הוא הזעיק תגבורת וצעק "תנו לי לצאת!!!!!!! אני חייב להגיע לשם!!!!! שתי טיפות רדבול ראשונות חינם!!!! אני הולך לדפוק את המערכת!!!!" הכוננות בקרייה הועלתה לאדומה, והייתי מת, אם מישהו שם היה יודע איך יורים. אבל לפחות ניצחתי את הגזר. נראה לי.

שבוע אחרי זה. ערב ליל הסדר. אני ואמי הלכנו לקניון הזהב לקנות מתנה ליום הולדתה של בת דודתי, שהחליטה בערב פסח לעשות יציאת מצריים משלה. בכניסה לקניון יחצן של אחד המועדונים של ראשון תוקף עוברים ושבים. אמא שלי קיבלה פלייר. אני לא.

הפעם זאת כבר הייתה הכרזת מלחמה.

וכמו הפלסטינים, והזקן החביב שרושקנתי אתמול, אין לי מה להפסיד!!!

עד הטירוף הבא...