רשימותיו של מטורף

אתמול בבוקר אימי הודיעה לי בקול חנוק מדמעות "זהו, בן! נתפסתי! אני הולכת לכלא!" הסתכלתי עליה. הדבר הכי קרימינלי שאימא שלי עשתה אי פעם זה לשלם בסופר בתווי קנייה שפג תוקפם. "תתלבש בן!" היא מיררה בבכי "אתה צריך להיות יפה בשביל שאיזה זקנה עשירה תיקח אותך תחת חסותה, ותדאג לך בתמורה להנאות קטנות שהעולם מנע ממנה, והזמן השכיח ממנה" "למה שמישהו יעצור אותך?" שאלתי. היא חייכה חיוך מסתורי (או שנתקע לה זבוב בשיניים...לא בדיוק הצלחתי להבין) "יש הרבה דברים שאתה לא יודע עלי בן...אני בן אדם מאד מסוכן..." "נו באמת אמא, לשימפנזה ההיא שנגעה בעצמה בפני הילדה בת ה-4 שזרקה עליה במבה יש עבר פלילי יותר עסיסי משלך...במה כבר מאשימים אותך?" "דוחות חנייה!". אה כן, דוחות חנייה. הסטייה הקטנה של אמא שלי. כל אחד צריך תחביב. בשביל אמא שלי זה להחנות את האוטו במקומות שמיועדים להולכי רגל. או לעננים. בשבילה אדום-לבן זה סימול של חנייה בתשלום. חניית נכים, זה מקום חנייה שהאדם השני שרוצה לחנות בו חלש מדי מכדי להלחם, ופסי רכבת, זה מקום שאתה יכול לחנות בו את האוטו, ולמצוא אותו אח"כ איפה שבא לך, בלי לבזבז דלק. אז נכון שהאוטו מגיע לשם קצת מקווצ'ץ' ובלי כמה ברגים, אבל מצד שני הוא יגיע לשם ככה גם תחת הדרכתה הזהירה והקפדנית של אימי. "כמה את חייבת?" שאלתי "ארבעים אלף₪! אבל זה בסדר, כבר גיליתי איך אני אשיג את הכסף...אני אמכור עין...תמיד רציתי רטייה, זה מתאים לתדמית הקרימינלית החדשה שלי!" "נו באמת אימא, את לא פיראטית. הדבר היחיד שאת שודדת מאנשים זה את הזכות לחיים, כשאת חוסמת עם האוטו שלך אמבולנסים ביציאה מבית החולים. אתה יכולה להמיר את החוב שלך בכמה ימי כלא?" "כן, בעשרים" "קחי ת'כלא!" צעקתי, אולי בהתלהבות מוגזמת "כלא זה אחלה דבר. את לא צריכה לעבוד, לא צריכה לעשות כלום, רק לישון ולאכול כל היום...זה בערך מה שאני עושה, כשאני לא עסוק בלהרוס דברים. וכל זה במחיר הזניח של החופש שלך...אנשים מפריזים בחשיבות של החופש...מי בכלל צריך אותו?". אמרתי את זה, כמובן, כי הייתי צריך חופש! כלא זה באמת אחלה דבר, כשההורים שלך נמצאים בו. זה אומר שלך יש בית ריק. זה אומר חופש מניג'וסים. זה תשובה מקורית לשאלה 'אז מה ההורים שלך עושים בחיים?'.הבעייה הייתה שזה הלך להמשך רק שבועיים, ולכן כבר תכננתי את הפללתה של אימי ברצח השותפה שלה לתא. רציתי שזה יראה כמו סכסוך על רקע רומנטי.  "אתה תתגעגע אלי?" שאלה אותי בעיניים דומעות "ברור!" "אתה תבקר אותי?" "זה יפריע לי להתגעגע, לא?" "אתה סתם מנסה להיפטר ממני!" מיררה היא בבכי. הרמתי את השפופרת וחייגתי למשטרה "הצילו!" צרחתי פנימה "יש 'לא משלמת דוחות חנייה' בדירה שלי!". סירנות נשמעו מהחלון. "כבר באים לקחת אותך לנצח" הרגעתי את אימי "תכיני בינתיים משהו לאכול". שוטרים פרצו את הדלת, והימ"מ נכנס דרך החלונות. "איפה היא?" שאל אותי אחד השוטרים. הצבעתי לכיוונה "זאתי? זאתי אמורה לשלם לנו את המשכורת החודש?" התפלא הוא "כן. רק תן לה להכין לי משהו לאכול לפני שאתה לוקח אותה" "בטח. גם אני רעב. בחורים, לכו, אני כבר אביא אותה". הדירה התרוקנה מלבד שלושתנו ואמא ניגשה למטבח. בינתיים אני והשוטר התיישבנו ליד  השולחן והתחלנו לדבר.

ואז הגיע רגע הפרידה.

היה מרגש.

היו דמעות.

היה חיבוק.

אבל אז אמא שלי אמרה "Darkspirit, תעזוב את השוטר, אנחנו צריכים ללכת"

אבל כמובן שלא יכול להיות לי שקט אמיתי, כי האמא הנודניקית בחרה לבזבז את שיחת הטלפון היחידה שלה עלי, ולא על עורך הדין שלה. כמובן שלא עניתי.

 חופש זה חופש.  

עד הטירוף הבא...