רשימותיו של מטורף

מאז שהשתחררתי הספקתי לצבור ניסיון רב בקבוצות הערכה. קבוצת הערכה, למי שלא יודע, היא המקבילה האנושית לניסויים בבעלי חיים  (חוץ מכמובן...הממ...ניסויים בבני אדם). מכניסים חבורה של אנשים לחדר אחד, ובוחנים את הדינמיקה הקבוצתית שלהם. מי הופך להיות הזכר הדומיננטי בלהקה, או משהו בסגנון. את זה עושים בסדרה של משחקים משעשעים, שלמדתי לאהוב עם הזמן, וגם אחרי שהתקבלתי לעבודה המשכתי ללכת לקבוצות ההערכה האלו סתם כי זה משהו כיפי ומשחקי. אחת השאלות הכי נפוצות במרכזי הערכה היא איזה חיה הייתם רוצים להיות. כי מסתבר שזה קרטיון חשוב מאד למי שרוצה לעבוד בשירות לקוחות. מה שבאמת מחפשים בשאלה הזאת הוא איזשהו זיק של יצירתיות. תשובות כמו אני נמלה כי "אני יותר חזק ממה שאני נראה" או אני פיל "כי אין לי אויבים טבעיים" יתקבלו בברכה. התשובות שלי כמו "כלב, חתול, חתול קטן, גור חתולים, חתול צעצוע, חתלתול מסכן ששוכב פצוע באמצע הכביש"  התקבלו בברכה קצת פחות. ככה שלכבוד מרכז ההערכה ה-14 שלי, לא התייאשתי ופתחתי את "מגדיר היונקים האפריקאי".

"איזה חיה היית רוצה להיות?" שאלה רכזת כוח האדם.

"שִנְבּוּב!" צעקתי בגאווה, והקראתי את ההגדרה מהספר "השנבוב הוא יונק דרום אפריקאי הניזון מחרקים, ואשר נכחד בידי המתיישבים ההולנדים באפריקה..."

"ולמה?" שאלה הרכזת.

שיט. היא תפסה אותי. לא הייתי מוכן לשאלה הזאת. התחלתי לגמגם. "אהמ...אהמ...כי גם אני שונא מתיישבים הולנדים?".

ככה שלעבודה הזאת לא התקבלתי. מרכז ההערכה הבא שניגשתי אליו היה של חברת הוט. חברת הוט ממיינת אנשים לשירות הלקוחות העלוב שלהם, כאילו אלו היו מיונים לפנטגון. ממה ששמעתי מאנשים שנבחנו אליהם בעבר כל תנועה שלך, כל תזוזה, כל מילה נמדדת ומתועדת היטב. "שלום חברים" אמרה הרכזת "מישהו מוכן להביא לי כסא.". הבאת כיסא. זה מראה על יוזמה, על מוטיבציה, על נכונות לעזור. זינקתי על הכסא בפינת החדר, דוחף מדרכי את שני האנשים האחרים שקמו לעזור. התפרצתי לכיוונה עם הכסא, מגרד אותו על כל מי שהיה בשורה שלשמאלי. לבסוף היא התיישבה על הכסא שהבאתי לה. "מישהו מוכן להדליק מזגן?" היא שאלה, בעודה מתקמקמת. הדלקת מזגן. זה מראה על תעוזה, על הגדלת ראש, על...חיבה לאוורור. הורדתי מכת קראטה על הקשישה ששלחה את ידה לכפתור ההפעלה שמעליה, ונגחתי בו במקומה. מותש וחסר כוחות חזרתי למקומי.

הרכזת של הוט נקטה בשיטת מיון מתוחכמת. היא חייכה. לא משנה מה היא עשתה, או אמרה, זה בא עם חיוך.   

"אז איזו חיה היית?" היא שאלה אותי. חיוך.

"אהמ...דולפין?" ניסיתי.

"אני פעם כלאתי דולפין בכלוב באוקינוס, חיכיתי עד שהוא ימות, ואז ניזונתי מבשרו במשך חודש" היא אמרה. חיוך.

"אני הייתי אלמנה שחורה!" הכריזה חדווה, הפמינסטית השעירה שישבה לידי "כי הן הורגות את בעליהן ומוצצות להן את המוח!" הסבירה, וגירדה את אפה בבית שחייה. הרכזת לא אמרה כלום במשך כחצי דקה. חיוך. חדווה שלחה מבטים מחשידים לעבר המוח שלי.

אחרי זה התבקשנו לספר קצת על עצמנו. מסתבר שכל המי ומי הגיעו למיונים. כאילו לא היה מדובר בעבודה מסריחה של בהייה חסרת תועלת במסך המחשב 10 שעות במשכורת מינימום. אלוף ישראל בקראטה הגיע לשם. הבת של שגריר ישראל ביוון. היורשת של אימפריית עלית. ומה אני? אני כלום...הייתי חייב להמציא משהו. נכון שהרכזת אמרה (בחיוך), שעלינו להיות פשוט אנחנו בשביל להתקבל, אבל אני מכיר את עצמי...אף אחד לא יקבל פשוט אותי. אני לא הייתי מקבל את עצמי. הייתי חייב לייפות את סיפור החיים העלוב שלי.

"אחרי שאבא זכה בפרס נובל על המצאת...הממ...על המצאת השלט 'האט!'...היינו צריכים לברוח מהקומנוסטים ומאיזה מאפיונר איטלקי שהמשטרה דפקה לו דוח בגלל השלט...ואמא, שבדיוק החלימה ממחלת האיידס..." אחרי ארבעים דקות של בגידות, תככים ומזימות בינלאומיות בהן השארתי את כל הנוכחים חנוקים מדמעות העברתי את התור לחדווה.

"במחשבה שנייה" אמרה חדווה "אני חושבת שהייתי יתושה...כי רק היא יכולה למצוץ דם, והיתוש סתם אפס!". אחרי זה קיבלנו משחק שבו היינו צריכים לשכנע זה את זה לקבל אותנו לעבודה, אם הבחירה הייתה בידם.

חדווה זינקה עלי והתחילה להטיח את הראש שלי בקיר "תבחר בי, יא גבר ארור!!!" היא צעקה תוך כדי "בי! אני! אין לי כלום בבית! השרץ העלוב ברח עם המטפלת והשאיר אותי חסרת כל לגדל את שלושת הפרזיטים הבכיינים שלו!". אחר כך הרכזת עברה כל אחד מאיתנו ואמרה לנו מה דעתה על תפקדינו בפעילות.
"איך אתה חושב שתפקדת במשחק הזה?" היא שאלה אותי

"בסדר גמור". בתגובה היא חייכה לי את חיוך מקסים שחימם את ליבי. "אני חושבת שהיית כל כך גרוע, שלא הייתי לוקחת אותך בתור כבל מוליך לתשתית הכבלים שלנו"...ואוו, הייתי גרוע...היא כל כך מקסימה...ניערתי את ראשי. לרגע היא הצליחה לכשף אותי.

"ואיך את היית, חדווה?"

"במחשבה שלישית אני חושבת שהייתי זבוב!!" צרחה חדווה ונופפה באגרופיה "כי אני נמשכת רק לנבלות!! או שהייתי תן, כי אין לי בעייה לקרוע פה אף אחד לגזרים! או שהייתי דבורה, כי כשהייתי מתה הייתי לוקחת אתכם יחד איתי, אתם שומעים???"

בסופו של דבר התקבלתי. אבל רק בגלל ה"אבא זוכה פרס נובל, אך גם הפירומן" שלי. ידעתי שאסור לי להיות פשוט אני.

עד הטירוף הבא...