מהר מאד גיליתי כמה נאצים המעסיקים שלי. המוטו בהוט הוא לחייך. לא משנה כמה מענים אותך, לא משנה כמה משפילים אותך, לא משנה כמה גורמים לך לרצות לדחוף לשון לתוך השקע של הכבלים, אתה מוכרח לחייך. הם אפילו שמים מולך מראה, כדי שתראה עד כמה ברור החיוך שלך. כי כשאתה לא מחייך, הלקוח שומע את זה. הרעיון לבצע את התפקיד מול מראה קצת הפחיד אותי בהתחלה. גם ככה יש לי פחד במה, ובצורה הזאת אני ארגיש כאילו שאני תמיד מופיע. מצד שני , זה טוב למקום עבודה שכזה, כי ככה תוכל לראות אם אחד מחבריך לעבודה ירד מהפסים, ומתקדם לעברך בשביל לשסף את גרונך.
מקום העבודה עצמו נמצא במרחק עשרים דקות הליכה מהבית שלי. מה שכמובן לא מנע ממני לאחר בחצי שעה כבר על היום הראשון. יחד איתי איחר איזה מישהו מחיפה, שהרכבת שלו עלתה על משפחה דרוזית בדרך לתל אביב, והמון דרוזי זועם תקף את הנוסעים. "ולמה אתה איחרת?" הוא שאל אותי "לקח למפזר חום של האמבטיה לחמם את החדר כראוי..." גימגמתי. "אנחנו אבודים" הוא מלמל בייאוש "הם אף פעם לא נותנים הזדמנות שנייה. הם יבעטו בנו כמו בלקוח שרוצה להתחבר לממיר האנלוגי". מנהלת המוקד יצאה וקראה לו להכנס למשרדה. בשיחת הפתיחה היא סיפרה לנו שלקח לה 16 שנה להתקדם מנציגת שירות כמונו לתפקידה הרם הנוכחי. עכשיו, כשהיא לא הייתה מאחורי שולחן, יכולנו לראות מה 16 שנה של ישיבה על כסא יכולות לעשות לתחת שלך. הוא היה ענק. היא יצאה לאמצע המסדרון, והוא עדיין נשאר במשרד שלה. הבחור השני שאיחר נכנס ואני נשארתי לבד, מדמיין איזה ייסורים נוראיים הוא עובר. "רק שלא תכריח אותו לראות שידורים חוזרים של 'אהבה מעבר לפינה' בהוט בידור ישראלי" התפללתי בשבילו. כעבור שתי דקות הוא יצא שמח ועליז כולו. אלוהים אדירים, 'אהבה מעבר לפינה' דפקה לו לגמרי את המוח. הוא לעולם לא יחזור להיות אותו בן אדם.
"היא קוראת לך להכנס" הוא אמר
"מה אתה כזה שמח על זה שפיטרו אותך?" שאלתי
"לא פיטרו אותי! מסתבר שבגלל שאני גר בחיפה אני יכול להגיע שעתיים מאוחר יותר!"
נכנסתי למשרד. "שלום מר DarkSpirit" אמרה המנהלת וכיווצה גבותיה בזעם "החבר שלך איחר כי הוא איבד אוזן בקרבות עם דרוזים, מה התירוץ שלך?"
על הקיר מאחוריה הייתה מפה. סרקתי במהירות את איזור הצפון.
"אני יודע שכתוב אצלך שאני גר שני מטר מפה, אבל המשפחה שלי עוברת ל..." פזלתי לכיוון גבול הצפון "עין זיתים! זה איזה חור בצפון הארץ...לקח לי ארבע שעות להגיע היום"
"למה שתרצה לעבור למקום כזה נידח?"
"אהמ...אהמ...נכנסנו לתוכנית להגנת עדים. אמא שלי...היא העידה נגד מוכר המכולת של השכונה...הוא מכר קרוטונים בתור חטיף בשביל הטבות מס...כולם יודעים שקרוטונים זה רק בשביל מרקים או סלטים...זה לא יכול להיות חטיף..."
"קרוטונים יכולים להיות גם חטיף, מר DarkSpirit"
"לא במדינת חוק מתוקנת"
"אז המוכר התעצבן עליכם?"
"כן...ואת יודעת איך זה בוכרים...הם באים בחמולות. פחדנו מגאולת דם, אז עברנו לצפון..לעין זיתים...שם אמא שלי קיבלה זהות חדשה בתור מגדלת...אהמ...אהמ..."
"זיתים?"
"כן...כנראה"
"טוב, אז שיהיה לך בהצלחה מר DarkSpirit. בתור עובד מרוחק אתה ראשי להגיע בשעתיים איחור, לעזוב את מקום העבודה שלוש שעות קודם, ולקבל תשלום על יום מלא"
"אני אשתדל לעשות יותר מזה...אבל את יודעת איך זה...המרחק..."
וככה התחילה התקופה הקצרה והמאושרת ביותר שלי במשפחת הוט. הייתי קם מתי שבא לי, מגיע מתי שבא לי, עוזב מתי שבא לי, וכל הזמן באמצע מקטר על איך עשיתי חצי מהדרך על חמור.
"עדיין, גם אם עשית את כל הדרך על חמור, היית יכול להגיע לפני חמש בצהריים" אמר לי פעם הזה מחיפה.
"אתה לא מבין" ביטלתי את דבריו "לעין זיתים עוד לא הגיע אפילו הדור החדש של החמורים. הם משתמשים בדור הישן. זה חמורים שצריך להנשים מפה לפה כל עשר מטר"
כעבור ארבעה ימים זימנה אותי מנהלת המוקד למשרדה. הלך עלי, חשבתי. הגזמתי. זה שאני גר בעין זייתים עדיין לא מצדיק לקבל 230 ש"ח ליום, על עשר דקות של שתיית קפה.
"זה בגלל התפקוד שלי, נכון?"
"לא, כלל לא. פשוט רציתי לשאול אותך מתי החנוכת בית?"
"חנוכת בית? לא, לא כדאי...זה בית קטן ומסריח..."
"עדיין, איך אפשר בלי חנוכת בית?"
"באמת שלא צריך...זה באמת בית עלוב...אין בו בכלל אמבטיה...אנחנו מתקלחים ומשתינים בכיור של הכלים"
"אי אפשר לעבור דירה בלי לעשות חנוכת בית!"
"חנוכת בית זה מנהג של יהודים...אני בכלל נוצרי"
"לא אתה לא, הצצתי לך פעם בשירותים"
"עשית מה?"
"אל תשנה נושא! אתה עושה חנוכת בית וזהו!"
ככה שאחרי יום העבודה גררתי את עצמי לעין זיתים. אחרי מסע קצרצר של שבע שעות, בו נעזרתי ברכבת, שני אוטובוסים, טרקטור, משאית זבל, ומבריח פלסטינים בלתי חוקי הצלחתי להגיע לצומת האחרונה לפני עין זיתים. שם תפסתי טרמפ עם תלמידת נהיגה באוטו "למד", והצלחתי להתגלגל מהמכונית לתוך היישוב, לפני שהיא נכנסה בעץ.
את פני קידמו שני חלקאים משופמים. "מי אתה?" שאל המבוגר
"אני DarkSpirit...אני אולי עובר לפה"
"אני חיימון, וזה שרול" אמר המבוגר.
"אתה רוסי, לא?" שאל שרול
"כן"
"אנחנו לא אוהבים פה רוסים" אמר שרול "זה נכון" הסכים חיימון
"אל תדאגו...אני בכלל לא עובר לפה"
"תקשיב טוב!" התעצבן שרול "אתה טועה אם אתה חושב שתבוא לפה עם כל הזונות שלך ותפתח לי פה מעדניה עם חזיר, אתה שומע אותי?!"
"אתה יודע, לא כל הרוסים כאלו"
"אנחנו נלחם בך! לעולם לא תצליח לכפות עלינו שלטון קומוניסטי, ולהכריח אותנו לקרוא לביתנו 'אלכסנדה פטרובנה'...הבנת ולאד?"
"השם שלי זה יעקב"
"כן, ויורי זה רועי...שמענו עליכם"
ואז קלטתי שמאחורי שרול וחיימון עומד צימר להשכרה. בדיוק מה שחיפשתי "נדבר אחרי זה חבר'ה" נפרדתי מיהם ועקפתי אותם בריצה.
יום אחרי זה כבר ארגנתי את חנוכת הבית. "נו מה את אומרת על הבית החדש שלי?" שאלתי את אחראית המוקד "מאד מפואר! רק למה אתם מגישים ארוחות בשעות קבועות?"
"זאת אימא שלי...היא מאד קפדנית"
"איפה היא באמת?"
"אהמ...אסור לכם לראות אותה...הכל חלק מתוכנית הגנת העדים"
"ולמה יש לכם מחוץ לבית חבורה של חקלאים ששורפים צלבים ודגלים של סטלין?"
"כן, זאת ועדת הקבלה של היישוב...שהם לא יטרידו אותך...רק כשאת הולכת, תלבשי את ערכת ההסוואה שחילקתי לכם מקודם...החבר'ה האלה נוטים להתחיל לירות מדי פעם"
"אה, כמעט שכחתי...יש לי הפתעה בשבילך, זה רן" הציגה אותי המנהלת לבחור שעומד לצידה "הוא מהאיזור...הוא יוכל להקפיץ אותך כל פעם למשרד, כמובן שתצטרך לקום כל בוקר בשש בבוקר, אבל לפחות זה לא נסיעה של עשר שעות על חמור הומו שמזייף החנקות בשביל שתנשים אותו"
לקחתי את רן הצידה. הוא נראה לי בחור סבבה. אחד שיבין את המצב שלי.
"תקשיב" אמרתי לו "אני בכלל לא מעין זיתים. אני מחולון. כל זה היה בשביל לחסוך ממני לקום מוקדם בבוקר...אתה יכול לשמור את הסוד שלי, נכון?"
"או שאני יכול להלשין עליך ולקבל סוף סוף את הקידום שנמנע ממני במשך 24 שנה"
החוורתי. פרצתי בצחוק "סתם רנצ'וק, צוחקים איתך...אני אהייה פה מחר בשש!"
עוד מעט אחת בלילה...ואני אצטרך לקום בשביל להתחיל לתפוס טרמפים לעין זיתים...זה חמש שעות לנסוע...וחמש שעות לחזור...בשביל מקום שנמצא עשרים דקות הליכה מהבית שלי...אפשר להגיד שהתוכנית שלי לא עבדה מי יודע מה...
עד הטירוף הבא...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
